רשמים מסיור בכלא איילון - התוכנית לטיפוח מצוינות

נועה יוסף ורותם שפיגלר-פלדמן - סטודנטיות שנה ג' בפקולטה, משתתפות בתוכנית לטיפוח מצוינות

במסגרת התוכנית  יצאנו לסיור בכלא איילון, כלא הנחשב לקשה ביותר בארץ, המאכלס פושעים שנידונו למאסרים ממושכים בשל עבירות אלימות ומין קשות. הביקור הותיר בנו רשמים רבים.   בנקודות מסוימות חלקו הדעות, אולם פה אחד הסכמנו כי החוויה הייתה מטלטלת וייחודית.

כשאדם חושב על כלא, דימויים רבים עולים בראשו, לרוב הם מסתמכים על תוכניות וסרטים הוליוודים אשר נטייתם היא הצגת המציאות בצורה רומנטית ולאו דווקא מדויקת.

התחלת הסיור המצריכה כניסה לכלא היא אתגר בפני עצמו, יש להתנתק מהמציאות באופן מוחלט למשך כל הביקור, או שמא יותר נכון לומר, יש להכנס למציאות הכלא, שהינה מציאות חיים נפרדת. אין פלאפונים, אסור להכניס תיקים, ותעודות הזהות נלקחות גם הן בכניסה על מנת לוודא שכל מי שנכנס גם יוצא, ושלא יוצא מישהו שלא נכנס במסגרת הקבוצה. עוברים בידוק, אחד אחד ולפי הקראת שמות. כבר בשלב זה ניכר השוני, והנתק מהעולם החיצון מתחיל. ההתנתקות המוחלט מגדילה את התחושה של ביקור בעולם אחר, ומגדילה את הדיסוננס בין ה"בפנים" ל"בחוץ". בין ה"נורמלי" ל"שונה".

התחלנו את הסיור בפגישה עם מנהל הכלא שסיפר על המתקן, תנאי המאסר בו, ואגפיו השונים. הוסברה לנו ההיררכיה הפיקודית, צורת ההתנהלות היומיומית והמשמרות הארוכות (24 שעות) של הסוהרים, שבנויות כך מטעמי תקציב. המבנה ישן, ונמצא בהליכי שיפוץ על מנת להתאימו לסטנדרטים הולמים. הקירות היו משופעים סיסמאות על כבוד האדם וחשיבות שמירתו, דבר היוצר ניגוד ומעורר מחשבות לגבי משמעות הכליאה ומעמד האסירים בעיני הסוהרים.

לאחר מכן המשכנו לסיור בשני אגפים. הראשון אגף שמור, והשני אגף פתוח יותר ובו שוהים אסירים, אשר לפי תפיסת המערכת, ניתנים לשיקום. כחלק מהסיור, שוחחנו עם אסיר השפוט על רצח כפול, ועונשו נקצב לא מזמן ל40 שנה. אסיר זה נמצא באגף של האסירים הניתנים לשיקום.

התחושות היו מורכבות. רובנו חשנו תחושת מציצנות ופלישה לפרטיות האסירים כאשר עברנו ובחנו את התאים. הרגשנו שכשם שאנו בוחנים אותם הם בוחנים אותנו, גן חיות דו כיווני, כשכל צד סוקר את הצד השני בסקרנות גדולה. בחנו את תאו של אחד האסירים שסיפר שאנו הקולות היוצאים החוצה, אנו יכולים להעביר את מה שקורה בפנים, כשהוא מבקר את שב"ס והכלא. לבסוף, כשנשאל 'על מה הוא יושב' אמר כי "הורשע ברצח", קשה היה להתעלם מבחירת המילים המרחיקה את האדם מהמעשה, ומהווה הגנה על החפות, גם לאחר שמערכת קבעה אחרת.

בשיחה, סיפר האסיר על פשעיו, ילדותו הקשה, ועל המשפחה שהקים לאחר הכניסה לכלא. הוא טען שהוא מכיר ולוקח אחריות על מעשיו, הן בכלא והן מחוצה לו ושכיום סיים עם חיי הפשע. במסגרת השיחה, ציין שכיום הוא מואשם בהלבנת הון בשווי 7 מיליון ש"ח. כצפוי, השיחה העלתה בקרב השומעים תחושות שונות. היו מאיתנו שהאמינו לו יותר, והיו שפחות. כולנו הבנו כי השב"ס בחר בקפידה מי ידבר איתנו ולא מדובר בבחירה אקראית. חלקנו מאוד התחברנו לסיפור חייו, אולם ברגעים מסויימים חשו כמה מחברי הקבוצה שאנו ניצבים מול אדם שלמד היטב את המערכת, מכיר אותה על בוריה ויודע להגיד את המילים הנכונות, שיביאו אותו למקום הרצוי לו.

הסיור העלה תהיות ומחשבות רבות בין חברי הקבוצה, ודיון ער התנהל לאחריו, הן בכתב דרך המייל והן בע"פ בין החברים. אחת השאלות שעלו הייתה האם בית הכלא משיג את מטרתו או שמא הוא מחמיר את מצבו של האדם, מלמדו דרכים חדשות לפשוע ומונע ממנו מלהשתקם. שאלה זו קשורה גם לחומרת הענישה, ולשאלה האם החמרתה תורמת להרתעה או שהינה חסרת משמעות במקרה הטוב, ומזיקה במקרה הפחות טוב. כך למשל אחת מחברות הקבוצה תהתה האם כליאה ממושכת משמעה אדם נואש, שאין לו למעשה מה להפסיד, ושנדחק למעשי אלימות. חבר נוסף אמר שלדעתו החמרת הענישה משמשת צרכים פוליטיים ומשדרת לציבור שנעשות פעולות כדי למתן את רמות הפשיעה. לראיה הביא הלה מחקר סטטיסטי, שנעשה בתחומו  וביוזמתו של אחד המכונים המטפלים. המחקר הראה כי בבחינת תוצאות השיקום לאורך זמן  אחוזי ההצלחה אינם משתנים בהתאם למודל הטיפולי (נוקשה לעומת מכיל וכדומה). לטענתו הצלחת השיקום תלויה באופן כמעט בלעדי ברצונו של המשתקם.

רבים הביעו הסכמה עם התפיסה כי הכלא אינו מקום משקם. לראיה ניתן לקחת את מקרהו של חביו, שחרף אמירותיו החוזרות כי השאיר את חיי הפשע מאחוריו, "הצליח" מתוך הכלא להיות מואשם בעבירות הלבנת הון. יש לציין כי הוא עצמו לא התייחס לאישומי הלבנת ההון כפשע, ואולי מי שנמצא בכלא על רצח, אכן לא תופס הלבנת הון כסטייה נורמטיבית, שכן זהו אישום "קל". כבר במהלך הסיור הסכימו הכול (כולל האסירים) שהדבר הטוב ביותר שלומדים בכלא הוא לפשוע. כפי שאמר אחד הסטודנטים " הפושע הסביר שמצטייר מהשיחה לא ישב בכלא את הזמן שהוטל עליו, ידרדר לפשע ויבצע בנוסף עוד פשעים מהכלא. בעצם אנו עדים למרחק  אדיר בין המצגת היפה של מפקד הכלא למציאות. פער שבעיני הוא מסוכן , ומעורר תהייה האם יש כלל יכולת לרגולטור לבנות מערכת חזקה".

סוגיה נוספת שעלתה לדיון היא סוגיית ה"נשים של", התפיסה שלנו  את הנשים שהתחתנו עם האסירים בזמן שהם מרצים את עונשם, לעיתים אפילו מבלי שהעונש יהיה קצוב. האם נשים אלו משוגעות שכן אינן עונות על הנורמות החברתיות המצופות מהן? האם שאלת היחסים עם מי שקשה לפגוש דומה לחתונה עם מ"פ בקרבי שבקושי יוצא הביתה?  עלתה גם השאלה של הקו הדק בין גיבור לרוצח והמשמעות של נורמות חברתיות ועד כמה הן מעוורות אותנו לאלימות "מותרת" מול אסורה. אולי הסלידה היא לא מהנשים, אלא התחושה האינטואיטיבית מהווה המשך לסלידה החברתית מהפושע לו הן בוחרות להינשא? מסתבר שהכתם הפלילי אינו דבק רק באסיר אלא גם בכל מי שמוכן לבוא עימו במגע, ואם זה המצב, מה הסיכוי של אסיר משוחרר להשתקם בחברה, שכן הכתם הפלילי ילווה אותו, ואת משפחתו, לעד.

כאמור, הכניסה לכלא היא בועה, אנו מסרנו את הפלאפונים, לאסירים כלל אין פלאפונים (הכלא הוא כנראה המקום היחיד בארץ שיש בו יותר טלפונים ציבוריים מאשר בתחנה מרכזית), חלקם אפילו לא ראו פלאפון פייסבוק או גוגל. אסיר שיצא היום לחופשי, לאחר 10 שנות מאסר, יוצא לעולם שונה מהעולם שהכיר לפני כן. עולם שונה טכנולוגית וחברתית. חלק מהתמודדות היא לא רק עם הכתם, אלא עם החזרה לחברה שונה מאוד מהחברה ממנה יצא.

כמובן שנותרו שאלות רבות פתוחות.  למשל, ראינו סוהרים מתייחסים בכבוד, ואפילו בחום וחברות לאסירים.  אך האם יש יחסי חברות אמיתיים בין הסוהרים לאסירים? שמענו על גישה של מיעוט חופשות לאסירים, אך האם מניעת חופשות בכלא פוגעת בשיקום האסיר שכן מהווה בעצם מניעת ה"גזר" כשהאסיר מתנהג כראוי? עלו גם הרהורים רבים בנוגע לחירות מהי (כמה הולם שכעת חג החירות), אילו מסגרות נוספות מגבילות או מונעות את החירות שלנו. כמה חירות באמת יש לאסיר בכלא, והאם שלילת החירות היא העונש הראוי.

נותרנו עם הרבה שאלות, והרבה פחות תשובות.  הדיון נחתם עם השיר "כל אדם צריך מצרים" של אמנון ריבק, שהביא אחד הסטודנטים:

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,

שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלַיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,

לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד

בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.