יום שני, 1 ביוני 2015

כיצד להיות "ידיד" טוב של בית המשפט?/ שי פרבר*


Amicus Curiae, ובתרגום המילולי מלטינית לעברית - "ידיד בית המשפט", היא פרקטיקה משפטית שמכוחה צד שלישי שאינו מעורב באופן פורמלי בהליך משפטי המתנהל בבית המשפט מורשה להציג את נקודת מבטו או את האינטרס שלו, באמצעות הגשת תזכיר לבית המשפט (להלן: "תזכיר ידיד"). ל"ידיד" תכליות שונות והשימוש בו איננו אחיד במערכות שיפוטיות ברחבי העולם: לעיתים, "ידידים" מוסיפים טענות עובדתיות או משפטיות שלא הועלו על ידי הצדדים הפורמאליים להליך; במקרים מסוימים, "ידידים" מספקים מידע חברתי או מדעי שלא מצוי בידי הצדדים הפורמאליים או שהצדדים הפורמאליים אינם מסוגלים או מעוניינים להציג לבית המשפט; במקרים אחרים, חוזרים ה"ידידים" על טיעונים שהוצגו על ידי צד פורמאלי מסוים, מחדדים ניואנסים מסוימים, מביעים את תמיכתם בצד זה ומנסים לשכנע את בית המשפט לקבל את עמדת צד זה ("הידיד הלוביסט"). כאן המקום לציין, כי השימוש שנעשה ב"ידיד הלוביסט" מצדן של קבוצות אינטרס שונות באופן שיש לו סממנים פוליטיים מעורר תרעומת וגורם לרבים לתהות האם השם ""amicus curiae אכן תואם את המציאות. חוסר בהירות זו הוביל למשל, את בית המשפט העליון של אנגליה, לשנות בשנת 2011 את כלליו כך שהכותרת של סדרי הדין בנושא "הידיד" אינם נקראים עוד "Amicus Curiae" אלא "Advocate to the Court". בדרך זו, ביקשה מערכת השפיטה האנגלית להדגיש ש"הידיד" האנגלי איננו "ידידו" של צד להליך אלא של בית המשפט בלבד.


   בישראל, אומץ "הידיד" בהלכת קוזלי כאשר בשנים הראשונות לאחר מתן פסק הדין בקוזלי נעשה שימוש מועט מאוד ב"ידיד" ורק בקשות ספורות הוגשו לבתי המשפט. אולם, מגמה זו השתנתה ומאמצע שנות האלפיים ניתן להבחין בעלייה משמעותית בהיקף השימוש ב"ידיד", בעיקר מצדם של ארגונים ציבורים לא ממשלתיים (כגון: "האגודה לזכויות האזרח", "קו לעובד", "נעמ"ת", "אדם טבע ודין", "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", "עדאלה", "לשכת עורכי הדין", קליניקות למשפטים באוניברסיטאות ובמכללות ועוד). כמחצית מבקשות ההצטרפות של "ידידים" מוגשות לבית המשפט העליון בין כשבתו בבג"ץ ובין כשבתו כבית משפט לערעורים, כאשר שני הטריבונלים המרכזיים הנוספים אליהם מוגשות מרבית בקשות הצטרפות הם בית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים ובית הדין הארצי לעבודה. (ראו גם: ישראל דורון ואח', "עשור ל"ידיד בית המשפט": ניתוח אמפירי של החלטות בתי המשפט", עיוני משפט לד (2011) 667). ההסבר למגמה זו הוא כי אלה הן הערכאות הבולטות בישראל בכל הקשור לקביעת מדיניות ציבורית. לאור מגמה זאת, נשאלת השאלה כיצד לכתוב תזכיר יעיל שישפיע על ההליך? כיצד להיות "ידיד טוב" של בית המשפט? להלן מספר עצות שימושיות המבוססות הן על מחקר השוואתי והן על ניסיון מעשי:

הוסיפו טענות מחדשות ומועילות שלא הובאו על ידי הצדדים הפורמליים: הלכת קוזלי אימצה את הכללים העיקריים הנהוגים במרבית המערכות השיפוטיות בשיטת המשפט המקובל ובמשפט הקונטיננטלי בכל הקשור למבחני הסף לקבלת תזכירים מ"ידידים" - מידת התרומה של התזכיר, הפגיעה הפוטנציאלית בזכויות הצדדים, וכיוצא באלה. לצד זאת, מבחן הסף החשוב ביותר שלא נקבע במפורש בדין הישראלי אך בעיני הוא המבחן החשוב ביותר (בוודאי מבחינת העניין של שופטים) הוא מבחן "המידע המחדש" אשר קיים בערכאות שיפוטיות רבות בעולם. כך למשל, העיקרון המנחה בבית המשפט העליון האמריקני קובע כי: "An amicus curiae brief that brings to the attention of the court relevant matter not already brought to its attention by the parties may be of considerable help to the Court. An amicus curiae brief that does not serve this purpose burdens the court, and its filing is not favored". כלומר, לא די בחזרה על טענות הצדדים או חידוד ניואנסים מסוימים בטענותיהם. כדי להיות "ידיד טוב", נדרש להציג מידע חדש, ניתוח מרענן או חדשני של הדין, עמדה מקורית אשר לא הוצגה על ידי הצדדים הפורמליים וכיוצא באלה. מידע שכזה יכול להיות מחקר מדעי מתחומי דעת שונים (כגון: פסיכולוגיה, פילוסופיה, כלכלה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה, מדעים מדויקים), ניתוח של הדין בצורה שונה מזו שנותחה על ידי הצדדים הפורמליים, הצגת הסוגיה מנקודת מבט השוואתית רחבה, הצגת השלכות הרוחב הכלליות של הסוגיה על אוכלוסיות שאינן הצדדים הפורמליים להליך מבחינה כלכלית, חברתית, פוליטית וכיו"ב ועוד. זוהי, בעיני, התרומה המשמעותית ביותר שלכם "כידידים" להליך. עצה פרקטית - אל תחביאו את "התרומה הייחודית" שלכם כ"ידידים" בין הררי המלל של הבקשה. כתבו אותה ישר בהתחלה והראו כיצד היא רלבנטית וקשורה במישרין להליך ולעובדות המקרה. בדרך כלל, זה מה שמעניין את בית המשפט. 

הדגישו את המומחיות הייחודיות שיש לכם: הציגו לבית המשפט את המומחיות, הניסיון, והבקיאות או ההיכרות הייחודית שיש לכם עם המטריה הנדונה. ככל שיש לכם מומחיות רבה או ניסיון בתחום, כך תגבר הנטייה לאפשר לכם להציג את עמדתכם. הציגו ונמקו כיצד אתם קשורים או מייצגים נאמנה את האינטרס הנדון בהליך. בפרט, הדגישו לבית המשפט כיצד המומחיות שלכם יכולה לסייע לו לפסוק כהלכה בתיק.

כתבו ממוקד וקולע: נכון, זו הערה כללית שנכונה לכמעט כל מסמך שמוגש לבית משפט אך היא נכונה ביתר שאת בכל הקשור ל"ידיד". בשונה מהנהוג במערכות שיפוטיות אחרות בעולם, בישראל אין הגבלה פורמלית על מספר העמודים של התזכיר. עם זאת, חשוב לזכור ש"ידידים" הם צדדים שלישיים בהליך אשר נמצאים באופן עקרוני "בחסד", כפי שציין בצורה ציורית בית הלורדים בפסק דין משנת 1911: "הרשות להשתתף כ"ידיד בית המשפט" היא עניין של נימוסים הנקבעים בחסדיו של בית המשפט, והיא אינה זכות קנויה... נימוסים אלה לא מגיעים באמצעות הסכמתו של הצד השני. הם נופלים, כמו הרחמים, כמו הטל העדין והמרענן מהשמיים". עצה פרקטית - אני ממליץ שתזכיר "ידיד" לא יעלה על עשרים עמודים (כך נהוג למשל בארה"ב וב-.("ICSID" במרבית המקרים, ניתן להסתפק בהרבה פחות מכך. בנוסף, במידת הצורך, כפי שנהוג במערכות שיפוטיות אחרות, הוסיפו תוכן עניינים לתזכיר.

פרטו את הקשר שלכם עם הצדדים הפורמליים: במדינות רבות ובמערכות שיפוטיות בין לאומיות, "ידידים" צריכים להצביע על קשריהם החברתיים, האידיאולוגיים או הכלכליים עם הצדדים הפורמליים וזאת כדי להציג לבית המשפט תמונת מצב שמשקפת את כלל האינטרסים בהליך. בעיני, הרציונל העומד מאחורי דרישה זו היא שאין דומה תזכיר שנכתב על ידי מאן דהוא לתזכיר שנכתב במימון, בסיוע או "הוזמן" על ידי אחד מהמתדיינים הרשמיים. בנוסף, לא דומה "ידיד" אשר יש לו קשר הדוק לאחד הצדדים ל"ידיד" ניטרלי אשר בא לשפוך אור ולתרום זוויות ראייה ייחודית לבית המשפט. הדין הישראלי לא נתן דעתו לסוגיה זו אך אני סבור, כי למרות שדרישה כזו לא עוגנה - עדיין - בדין הישראלי, משיקולי הגינות ונראות, רצוי לפרט את הקשרים, ככל שישנם, עם הצדדים הפורמאליים. כללי "הגילוי הנאות" מבוססים על ניסיון מצטבר של אלפי תזכירים שהוגשו לערכאות שיפוטיות ברחבי העולם והם נותנים לבית המשפט פרספקטיבה טובה בנוגע לאינפורמציה המוצעת לו.

הגישו את הבקשה להגשת התזכיר בנפרד מהתזכיר: כיום לא קיימים בישראל כללים ברורים בנוגע להגשת הבקשה להצטרף כ"ידיד" בנפרד מהתזכיר עצמו. למעשה, בדין הישראלי היום שוררת אי בהירות וחוסר אחידות בכל הקשור לדרך הגשת הבקשות כך שחלקן מוגשות ללא כל טיעון לגופו וחלקן מוגשות עם הטיעון לגופו בשלמותו עוד בטרם ניתנה ההחלטה בנוגע להצטרפות. כך למשל, בעניין עמותת ידיד ציין בית המשפט "כי היה על המבקשת להימנע מצירוף התזכיר שצורף בטרם נתקבלה החלטת בית המשפט בעניין הצטרפותה להליך והגשתו" (בש"א 8031/07 עמותת ידיד - מרכזי זכויות בקהילה נ' כונס הנכסים הרשמי). אני סבור שאין זה ראוי שבית המשפט יעיין בבקשה לצירוף התזכיר ובתזכיר עצמו בו זמנית שכן מצב דברים זה עלול להשפיע על החלטת בית המשפט אם לקבל את הבקשה ובמקרים אחרים זה עשוי להשפיע על ההחלטה עצמה, גם אם בית המשפט דחה את הבקשה. מעבר לכך, כריכת הבקשה להגשת התזכיר יחד עם התזכיר עצמו עלולה להכשיל את בית המשפט (למשל, במסירת מידע חסוי או מוטעה שעלול להשפיע על שיקול דעת בית המשפט). לאור זאת, וכפי שנקבע בכמעט כל מערכות השפיטה בעולם בנושא זה, יש לערוך הפרדה בין הבקשה לצירוף התזכיר לבין הגשת התזכיר עצמו.

הציגו את עמדת הצדדים לבקשתכם: במערכות שיפוטיות מסוימות, צד יכול להיות "ידיד" אם שני הצדדים הפורמאליים הסכימו לכך ובמקרה זה, לא נדרשת החלטה של בית המשפט (כך למשל בארה"ב). לעומת זאת, במערכות שיפוטיות אחרות כדוגמת קנדה, נדרשת הסכמת בית המשפט, גם אם שני הצדדים הפורמליים הסכימו לבקשת ההצטרפות. גם סוגיה זו לא מוסדרת בישראל במפורש כפי שמעוגנת במרבית מדינות העולם. דעתי היא שיש לאפשר לבתי המשפט בישראל לשלוט בהליך ובזמן השיפוטי המוקצה לו בצורה אפקטיבית ולא להסתפק בהסכמת הצדדים. עצה פרקטית - ציינו בבקשתכם את התייחסות הצדדים הפורמליים לתזכירכם. זהו מידע חשוב שמסייע לבית המשפט בקבלת ההחלטה האם לאשר את בקשתכם להגיש תזכיר. ההנחה היא, שכאשר הצדדים הפורמאליים מסכימים לבקשתכם, לא יתנגד בית המשפט לצירופכם.  

הצטרפו "כידידים" רק לאחר שהמסכת העובדתית והמשפטית הוצגה על ידי הצדדים: באופן עקרוני ככל שהשלב שבו הוגשה הבקשה להצטרף יהיה מוקדם יותר, כך הנטייה של בית המשפט לאשר את בקשת ההצטרפות תגבר. אמנם קיימים מקרים בהם בתי המשפט אפשרו הגשת תזכירים בשלב מאוחר יחסית של ההליך אך הם החריג. עצה פרקטית - אל תגישו את התזכיר "בדקה התשעים" רגע לפני מתן פסק הדין, אך מצד השני אל תחפזו להגיש את התזכיר מיד לאחר הגשת העתירה. המתינו שהמסכת העובדתית והמשפטית תוצג על ידי הצדדים הפורמליים ולאחר שכלל החומר הרלבנטי נאסף - הגישו את התזכיר. הצטרפות בשלב זה הינה הכי יעילה וכך, ובמידת הצורך, תוכלו גם להתייחס לטענות הצדדים הפורמליים.

התמקדו בטיעון בכתב ובקשו זכות טיעון בעל פה במקרים נדירים: למרות שמקורו ההיסטורי של ה"ידיד" נעוץ בטיעון בעל פה (Oral argument) ולמרות שמערכות שיפוטיות בעשורים האחרונים (כגון: בית הדין הבין לאומי לזכויות אדם ובית המשפט העליון של בריטניה) החלו להגמיש את גישתן כלפי בקשות של "ידידים" לטיעון בעל פה, רצוי להיצמד לטיעונים בכתב. כ"ידידים" - בקשו לטעון בעל פה רק במקרים חריגים ונדירים בלבד. אכן, בישראל ניתנו ל"ידידים" במספר הזדמנויות טיעון בעל פה (ראו למשל, בג"ץ 1748/06 ראש עיריית דאהריה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית)  אך לדעתי יש לצמצם למינימום האפשרי את יכולת הטיעון בעל פה של "ידידים" שכן זכות זו מטשטשת את האבחנה הנדרשת בין "ידיד" לבעל דין פורמאלי, בדרך כלל אינה נחוצה לשם ההכרעה בהליך, ומצד שני היא עלולה להכביד על ניהול ההליך.

דחו את בקשתכם להגיש טיעון כ"ידיד", מה עושים? שאלה זו נדונה על ידי השופט מרזל (בש"א 9742/06 לשכת עורכי הדין נ' אברהם לב) ולדעתי עמדתו ראויה. בעניין זה, נקבע כי ערעור על דחיית בקשת הצטרפות "כידיד" מהווה עבור מגיש הבקשה הלשכה "פסק דין" שאז יש לברר ערעור זה בזכות או "החלטה אחרת" שניתן לערער עליה ברשות. בית המשפט פסק, כי יש לברר הליך זה כערעור בזכות תוך שהוא מציין כי שיקוליו "נובעים בשים לב להיות "ידידי בית המשפט" בעל דין זר אינהרנטי להליך תלוי ועומד, בלא יכולת ליזום הליך עצמאי בנדון".




עו"ד שי פרבר הינו דוקטורנט בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן.

0 תגובות:

פרסום תגובה