יום רביעי, 24 ביולי 2013

הדר דנציג-רוזנברג וטלי גל על צדק מאחה וצדק עונשי

מאמרן של הדר דנציג-רוזנברג וטלי גל, "צדק מאחה וצדק עונשי: שני פנים למשפט הפלילי", התפרסם בחוברת 2, כרך מג של כתב העת 'משפטים'.

להלן תקציר המאמר:

בשלושת העשורים האחרונים התבסס מעמדה של גישת הצדק המאחה (Restorative Justice) כפרדיגמה חלופית לתפיסה העונשית. הצדק המאחה מתייחס למעשה עבירה כאל פגיעה ביחידים ובמערכות יחסים. הפגיעה יוצרת מחויבות לאחות את הנזקים, כפי שהם מוגדרים על ידי הנפגע והאחרים שהושפעו ממנה. האחריות המרכזית מוטלת על מבצע העבירה, תוך שותפות קהילת התמיכה בהסדרת התנהגותו, בפיקוח עליה ובמתן תמיכה לו ולנפגע העבירה לצורך שיקומם. מאפיינים אלו זרים לגישה העונשית, התופסת את ביצוע העבירה כפגיעה מופשטת בערך חברתי מוגן. מעשה העבירה מקים אחריות בלעדית של המדינה להטלת עונש על מבצעה ללא מעורבות אקטיבית של הקהילה.

התפיסה הרווחת מזהה את הצדק העונשי באופן בלעדי כמקדם את תכליות המשפט הפלילי, וביניהן גמול, מניעה, שיקום והרתעה. גינוי המעשה הפלילי נחשב גם הוא כאחד מהישגי הצדק העונשי. צדק מאחה נתפס, ככלל, כהליך משלים או חלופי המקדם מטרות שונות בתכלית, שעיקרן איחוי הפגיעות והעצמת הקהילה. מאמר זה מבקש לאתגר תפיסות רווחות אלו ולטעון כי הגישה המאחה והגישה העונשית הן שתי פילוסופיות שונות המקדמות מטרות דומות, שאינן עומדות בסתירה זו עם זו. המאמר מצביע על יכולתו של הצדק המאחה להשיג, ככלל, את מטרותיה של הגישה העונשית, נוסף להשגת מטרות הייחודיות לגישה המאחה - איחוי הפגיעות שנגרמו כתוצאה מהעבירה והעצמת הקהילה. לאור זאת, אנו טוענות כי צדק מאחה ראוי להיתפס כחלק אינטגרלי ממערכת המשפט הפלילי, ולא כחלופה המצויה מחוצה לה.

למאמר שתי תרומות עיקריות לפיתוח התיאוריות העוסקות במשפט הפלילי. ראשית, המאמר מציע לראשונה מסגרת תיאורטית מקיפה לשילוב עקרונות רסטורטיביים במטרותיו הקלסיות של המשפט הפלילי, ומראה כי בניגוד לתפיסה הרווחת, שילוב זה הינו בר-קיימא ואף נחוץ. שנית, המאמר מדגים כיצד המסגרת התיאורטית המוצעת עשויה להיות מיושמת באופן מעשי, ומציע פרמטרים לניבוי מידת הצלחתן של כל אחת מן הגישות בהקשרים שונים.

יום חמישי, 18 ביולי 2013

"פרס מחקרי משפט": תחרות למאמר משפטי מצטיין בעברית של תלמיד/ת מחקר

"מחקרי משפט", כתב העת של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, מכריז על תחרות לבחירת מאמר מצטיין בעברית של תלמיד/ת מחקר במשפטים.

המאמר המצטיין, שייבחר על ידי ועדה בלתי תלויה של אנשי אקדמיה, יפורסם כמאמר מן המניין בכתב העת, וכן יזכה את כותבו ב"פרס מחקרי משפט" בסכום של 3,000 ש"ח.

אנו מזמינים תלמידי/ות מחקר במשפטים מהארץ ומהעולם לשלוח מאמרים מקוריים לתחרות, במגוון תחומי המשפט. ההשתתפות בתחרות מותנית בכך שבעת ההגשה הכותב/ת לומד/ת לתואר שני או שלישי, ושהמאמר מוגש לשיפוט באופן יחידני ולא הוגש במקביל לכתבי עת אחרים. על המאמרים להיות באורך של עד 15,000 מלים, כולל הערות שוליים, ועליהם לקיים את כללי הציטוט האחיד הנהוגים בכתבי העת המשפטיים בישראל. את המאמרים יש להגיש עד תאריך 2.2.2014 (יום ראשון) לכתובת המייל biu.law.studies@gmail.com בצירוף קורות חיים ופרטי קשר של הכותב.

מצורף הקובץ.

בין משפטי וציבורי בבג"ץ צבי בר

מסיבה כלשהי, פסק הדין של בית המשפט העליון מה-14.7.2013 בעתירה להדחתו של ראש עיריית רמת-גן, צבי בר (בג"ץ 5141/11), אינו מופיע עדיין באתר האינטרנט של בית המשפט. כשירות לציבור הוא מובא אפוא כאן במלואו:

בתום הדיון, ואף בטרם ניתנה הכרעה משפטית, הבענו באולם את דעתנו כי מבחינה ציבורית קיים קושי רב בכך שהמשיב 1 ימשיך לכהן בתפקיד ראש עיריית רמת-גן, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום חמור, בו נטען כי ביצע עבירות הקשורות במילוי תפקידו. נוכח העובדה שהבחירות לרשויות המקומיות אמורות להיערך בעוד כשלושה חודשים, הצענו כי המשיב 1 יתחייב שלא יעמיד מועמדותו בבחירות הקרובות לראשות עיריית רמת-גן ולמועצת העירייה. פרקליטו של המשיב 1 התחייב בשמו של שולחו כי אכן לא יגיש מועמדות כאמור. בנסיבות העניין סבורים אנו כי העתירה מוצתה. זאת במיוחד לאור המסר הציבורי העולה מדברינו.

ניתן בזה תוקף של פסק דין להתחייבותו של המשיב 1.

חמשת המשפטים הקצרים הללו הותירו תמיהות רבות, ובראשן מה בדיוק פסק בית המשפט, אם פסק דבר-מה בכלל. ראיה לבלבול ששרר כתוצאה מן הפסיקה ניתן לראות בהשוואה של כותרות העיתונים שדיווחו על ההחלטה ביום שלמחרת: הכותרת הראשית של "הארץ" היתה: "בג"ץ: אישום בשוחד אינו מחייב ראש עיר לפרוש". בכותרת של "ישראל היום", לעומת זאת, צוטטו דברי השופטים כי "לא מתקבל על הדעת שצבי בר ימשיך לכהן". עמיתי אריאל בנדור סבור שלפסק הדין "אין שום משמעות משפטית".

ואמנם נוסח פסק הדין מאפשר פירושים שונים: מצד אחד, בית המשפט אומר מפורשות שהוא נמנע מ"הכרעה משפטית" – כלומר לא נקבעה הלכה משפטית בשאלה שלשמה התכנס לכאורה ההרכב. מצד שני, בית המשפט מתייחס לקיומו של קושי "מבחינה ציבורית" ול"מסר הציבורי" שעולה מדבריו. אך לא ברור מה משמעות פעולתו של בית משפט במישור "ציבורי" – שבהגדרה אינו מישור משפטי (הרי טרם ניתנה הכרעה משפטית). האם עלינו לקרוא את פסק הדין הזה כמעין עצומה עליה חתומים שבעה אנשים כבודים באשר להיבטים האתיים של התנהלותו של ראש עירייה? בשורה האחרונה עם זאת, בית המשפט חוזר למישור המשפטי, ונותן תוקף של פסק דין להתחייבותו של בר. המשמעות היא שמעתה לבר אסור להתמודד בבחירות (השוו לפרשת גבעת האולפנה ולעוצמתו המחייבת של פסק דין המסיים עתירה באמצעות אימוץ התחייבות מדינתית), ובמובן זה הקושי הציבורי הומר לאיסור משפטי, מבלי שבית המשפט ינהל למעשה דיון בשאלות המשפטיות המהותיות שהועלו בעתירה.

יום שני, 15 ביולי 2013

החלטות דרמטיות שנמנעות מהכרעות דרמטיות: על החלטות בית המשפט העליון האמריקאי בעניין נישואין חד-מיניים


הנושא של נישואין חד-מיניים הוא מזה זמן הנושא החם ביותר במשפט החוקתי האמריקאי. על רקע זה, חיכו כולם בארה"ב (ומחוצה לה) בציפייה דרוכה לפרסום החלטותיו של בית המשפט העליון בשני פסקי דין. הראשון- Hollingsworth v. Perry בעניין התיקון לחוקת קליפורניה הידוע כ- Proposition 8, אשר הגדיר נישואין כאיחוד בין גבר לאישה בלבד, והשני- United States v. Windsor בעניין הסעיף ב- Defense of Marriage Act אשר הגדיר נישואין לצורך הדין הפדרלי כאיחוד בין גבר לאישה בלבד. רבים ציפו שבתיקים אלו יכריע סוף סוף בית המשפט העליון בשתי השאלות המרכזיות בתחום: (1) האם קיימת זכות חוקתית לנישואין חד-מיניים? ו- (2) האם הפלייה על רקע נטייה מינית מהווה הבחנה חשודה, המצריכה ביקורת שיפוטית קפדנית?

אלא שבית המשפט העליון בחר שלא להכריע באף אחת מהשאלות העקרוניות הללו. את הערעור ב- Hollingsworth v. Perry דחה בית המשפט מנימוקים טכניים הקשורים לזכות עמידה, ואילו ב- United States v. Windsor פסק בית המשפט לגופו של עניין, אך מבלי להיזקק לשתי השאלות העקרוניות. אז מדוע מדובר בכל זאת בהחלטות דרמטיות? בגלל התוצאה, ובגלל המסר שעולה מהן.

התוצאה ב- United States v. Windsor היא הדרמטית יותר. פסק הדין ביטל סעיף חוק פדרלי שהכיר רק בנישואין בין גבר לאישה. הסעיף שבוטל שלל למעשה הטבות פדרליות מזוגות חד-מיניים שנישאו במדינות שמכירות בנישואין אלו. כיוון שמדובר בסעיף אשר הגדיר "נישואין" לצורך כל החקיקה וחקיקת המשנה הפדרלית בארה"ב, לביטול זה יש השלכות פרקטיות מרחיקות לכת. בעקבות ההחלטה, כל הזכויות וכל ההטבות אשר נובעות מהסטטוס של נישואין על פי הדין הפדרלי חלות מעתה גם על זוגות חד-מיניים שנישאו במדינות שמאפשרות זאת.

ב- Hollingsworth v. Perry ביהמ"ש העליון קבע מנימוקים הקשורים לזכות עמידה, שלמערערים לא הייתה זכות לערער על פסק דינו של בית המשפט הפדרלי בערכאה הראשונה, אשר ביטל כבלתי חוקתי את הסעיף בחוקת קליפורניה שאסר נישואין חד-מיניים. לפיכך, ביהמ"ש העליון ביטל את פסק הדין של ערכאת הערעור והותיר על כנה את החלטת בית המשפט הפדרלי בערכאה הראשונה. יצוין כי שתי הערכאות הללו הגיעו לאותה מסקנה, לפיה התיקון האמור לחוקת קליפורניה אינו חוקתי. אולם, הערכאה הראשונה עשתה זאת בפסיקה גורפת ומרחיקת לכת, אשר קבעה בין היתר שקיימת זכות חוקתית לנישואין חד-מיניים ושהבחנה על רקע נטייה מינית היא חשודה. ערכאת הערעור, לעומת זאת, הגיעה לאותה תוצאה בהנמקה צנועה ומצומצמת, אשר נמנעה מהכרעה בשתי הסוגיות העקרוניות הללו. כלומר, באופן אירוני, בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין שבחר במסלול ההנמקה המינימליסטית ונתן תוקף לפסק הדין מרחיק הלכת אשר לא היסס להכריע בדיוק בהכרעות שבית המשפט העליון בחר להתחמק מהן. מכל מקום, התוצאה הפרקטית ב- Hollingsworth v. Perry היא מתן תוקף לביטול הסעיף בחוקת קליפורניה שאסר נישואין חד-מיניים. נוכח גודלה של קליפורניה ועמדת הרשויות בה ביחס לנישואין חד-מיניים, גם להכרעה זו השפעה פרקטית חשובה על אזרחים רבים מאד.

יום רביעי, 3 ביולי 2013

בג"ץ XX/13 נשיא המדינה נ' כנסת ישראל?

ב-1.7.2013 פורסם ונכנס לתוקף החוק בעל השם האלגנטי "חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי, בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו–2014 (הוראת שעה), התשע"ג-2013" (ס"ח 2400, עמ' 90). החוק מפחית למשך שנה וחצי כאחוז מן השכר המשולם לעובדי מדינה, וגם דוחה באותה תקופה את הפעלתן של העלאות שכר שסוכמו בהסכמים קיבוציים שונים בשנים האחרונות. (אאמץ את השיחדש הסטטוטורי ואכנה אותו להלן "חוק ההשתתפות").

מעבר לשאלות החוקתיות המהותיות שחוק ההשתתפות מעורר (פגיעה בקניין? תחולה רטרואקטיבית?), יש גם סוגיה נוקדנית אחת שהוא מעורר בנוגע למדרג הנורמטיבי: סעיף 13 לחוק שכותרתו "עדיפות" קובע שהוראותיו יחולו על אף האמור בכל דין או הסכם שקדמו לו, "וכן על אף האמור בכל החלטה שהתקבלה לפי אחד מאלה:". אז באה רשימה של חיקוקים שקובעים הסדרי שכר למגזרים שונים במנהל הציבורי. ארבעת הפריטים הראשונים ברשימה הם חוק-יסוד: נשיא המדינה, חוק-יסוד: הממשלה, חוק-יסוד: השפיטה, וחוק-יסוד: מבקר המדינה (יתר הפריטים הם חוקים רגילים). ומיד מתעורר הספק החוקתי: האם חוק רגיל של הכנסת יכול לגבור על החלטה שנתקבלה מכוח חוק-יסוד?

עיון בארבעת חוקי-היסוד מגלה שהבעיה קטנה ממה שנראה. בשלושה מחוקי היסוד - אלה שעוסקים בממשלה, בשפיטה ובמבקר המדינה - מופיע סעיף בעל נוסח דומה ולפיו שכרם של נושאי התפקידים הרלוונטיים ייקבע "בחוק או בהחלטה של הכנסת או של ועדה מוועדותיה שהכנסת הסמיכה לכך" (סעיפים 36, 10(א) ו-11, בהתאמה). אין סיבה לא לראות בחוק ההשתתפות בבחינת "חוק" שקובע שכר לעניין אותם חוקי-יסוד.

המוקש מצוי בחוק-יסוד: נשיא המדינה, בו נאמר (בסעיף 16) ש"משכורתו של נשיא המדינה ותשלומים אחרים שישולמו לו בתקופת כהונתו, ייקבעו על ידי החלטת הכנסת, והיא רשאית להסמיך לכך את ועדת הכספים". כלומר - החוקה שלנו קובעת שאת משכורתו של נשיא המדינה ניתן לקבוע בהחלטת הכנסת בלבד, ולכאורה אין אפשרות לעשות זאת בחוק! בקריאה זו, חוק ההשתתפות אינו יכול להתגבר על החלטה שנעשתה מכוח סעיף 16 לחוק-יסוד: נשיא המדינה, כי חוק-היסוד אינו מאפשר להתערב בשכר הנשיא אלא בהחלטת הכנסת (או ועדת הכספים, בהסמכה ראויה).

כמובן אפשר לומר שמה שניתן לעשות בהחלטת הכנסת ניתן מקל וחומר לעשות בחוק של הכנסת. אך לשם כך נדרש מהלך פרשני שאינו מובן מאליו, ובפועל בחוקי-היסוד האחרים נעשתה בחירה מפורשת לציין את שתי החלופות זו בצד זו, ולא להניח שהאחת כוללת את השניה.

האם נראה את הנשיא פרס עותר נגד חוקתיות סעיף 13(1) לחוק ההשתתפות?