בין משפטי וציבורי בבג"ץ צבי בר

מסיבה כלשהי, פסק הדין של בית המשפט העליון מה-14.7.2013 בעתירה להדחתו של ראש עיריית רמת-גן, צבי בר (בג"ץ 5141/11), אינו מופיע עדיין באתר האינטרנט של בית המשפט. כשירות לציבור הוא מובא אפוא כאן במלואו:

בתום הדיון, ואף בטרם ניתנה הכרעה משפטית, הבענו באולם את דעתנו כי מבחינה ציבורית קיים קושי רב בכך שהמשיב 1 ימשיך לכהן בתפקיד ראש עיריית רמת-גן, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום חמור, בו נטען כי ביצע עבירות הקשורות במילוי תפקידו. נוכח העובדה שהבחירות לרשויות המקומיות אמורות להיערך בעוד כשלושה חודשים, הצענו כי המשיב 1 יתחייב שלא יעמיד מועמדותו בבחירות הקרובות לראשות עיריית רמת-גן ולמועצת העירייה. פרקליטו של המשיב 1 התחייב בשמו של שולחו כי אכן לא יגיש מועמדות כאמור. בנסיבות העניין סבורים אנו כי העתירה מוצתה. זאת במיוחד לאור המסר הציבורי העולה מדברינו.

ניתן בזה תוקף של פסק דין להתחייבותו של המשיב 1.

חמשת המשפטים הקצרים הללו הותירו תמיהות רבות, ובראשן מה בדיוק פסק בית המשפט, אם פסק דבר-מה בכלל. ראיה לבלבול ששרר כתוצאה מן הפסיקה ניתן לראות בהשוואה של כותרות העיתונים שדיווחו על ההחלטה ביום שלמחרת: הכותרת הראשית של "הארץ" היתה: "בג"ץ: אישום בשוחד אינו מחייב ראש עיר לפרוש". בכותרת של "ישראל היום", לעומת זאת, צוטטו דברי השופטים כי "לא מתקבל על הדעת שצבי בר ימשיך לכהן". עמיתי אריאל בנדור סבור שלפסק הדין "אין שום משמעות משפטית".

ואמנם נוסח פסק הדין מאפשר פירושים שונים: מצד אחד, בית המשפט אומר מפורשות שהוא נמנע מ"הכרעה משפטית" – כלומר לא נקבעה הלכה משפטית בשאלה שלשמה התכנס לכאורה ההרכב. מצד שני, בית המשפט מתייחס לקיומו של קושי "מבחינה ציבורית" ול"מסר הציבורי" שעולה מדבריו. אך לא ברור מה משמעות פעולתו של בית משפט במישור "ציבורי" – שבהגדרה אינו מישור משפטי (הרי טרם ניתנה הכרעה משפטית). האם עלינו לקרוא את פסק הדין הזה כמעין עצומה עליה חתומים שבעה אנשים כבודים באשר להיבטים האתיים של התנהלותו של ראש עירייה? בשורה האחרונה עם זאת, בית המשפט חוזר למישור המשפטי, ונותן תוקף של פסק דין להתחייבותו של בר. המשמעות היא שמעתה לבר אסור להתמודד בבחירות (השוו לפרשת גבעת האולפנה ולעוצמתו המחייבת של פסק דין המסיים עתירה באמצעות אימוץ התחייבות מדינתית), ובמובן זה הקושי הציבורי הומר לאיסור משפטי, מבלי שבית המשפט ינהל למעשה דיון בשאלות המשפטיות המהותיות שהועלו בעתירה.


שתיים וחצי מחשבות על המקרה:

(1)    הסכמות בין הצדדים שמייתרות את ההליך ומקבלות תוקף של פסק דין הן תופעה מוכרת מאוד בליטיגציה האזרחית בערכאות הדיון השונות. הסיפור מסתבך כאשר הדבר קורה בבית המשפט העליון – אשר בשבתו כבג"ץ הוא למעשה ערכאת דיון ראשונה, שפסקי הדין שלה גם מהווים הלכה מחייבת. אז כשבג"ץ מאמץ ויתור של משיב כפסק דין, הוא לכאורה פותר ופוטר רק את העתירה שלפניו, אך בה בעת גם משדר מסר לעתירות העתיד – אלא שלא ברור מהו בדיוק המסר, בתווך שבין ה"משפטי" וה"ציבורי".

(2)    בהתחשב בכך שהעתירה מוצתה על נסיבותיה הייחודיות ומבלי שניתנה בה הכרעה משפטית, ניתן לתמוה לשם מה כונס עבורה הרכב מורחב של שבעה שופטים – מהלך שבדרך כלל מיועד ליישוב שאלות משפטיות חשובות או מורכבות. כאן היה זה הרכב השלושה שהחל לדון בעתירה (השופטים ארבל, רובינשטיין ופוגלמן) שהחליט ב-11.6.2013 להורות על הרחבת ההרכב; שלושה שופטים אלה כנראה סברו שהעתירה מצדיקה בירור מהותי. מה קרה בחודש שחלף עד לדיון בפני המותב המורחב? ייתכן שנתגלעה מחלוקת בין שבעת השופטים והתחייבותו של בר לא להתמודד הוציאה עבור בית המשפט את הערמונים מהאש, וכך נתקבל פסק הדין שהוא איפשהו בין קבלת העתירה לבין דחייתה? קשה לדעת.

אגב, שאלה דומה התעוררה ביחס לאופן הטיפול של בית המשפט העליון האמריקאי בעתירה בעניין Prop 8 (התיקון לחוקת קליפורניה שאסר נישואין בין בני זוג מאותו מין). כפי שאיתי בר-סימן-טוב תיאר, בית המשפט קבע, ברוב דחוק של 4-5, שלמערערים באותו עניין לא היתה זכות עמידה בהליך, ולכן הוא אישר את החלטתה של ערכאת הדיון מבלי להיכנס לשאלה המהותית בדבר הזכות החוקתית לנישואין חד-מיניים. לאור ההחלטה הטכנית-לכאורה הזו, נשאלה השאלה מדוע בית המשפט לקח את התיק מלכתחילה? (לבית המשפט העליון האמריקאי שיקול דעת מלא האם לדון בעתירות שמוגשות לו או להימנע מעשות כן תוך הותרת החלטות הערכאות הנמוכות על כנן). הסבר אפשרי טמון בעובדה שלפי כללי בית המשפט העליון האמריקאי, די בקולותיהם של ארבעה שופטים כדי להחליט על שמיעת התיק (לתת certiorari), אך כדי להכריע בתיק גופו נדרש כמובן רוב של חמישה. ייתכן שארבעת שופטי המיעוט בפסק הדין הסופי היו אלה שהחליטו לקחת את התיק, בתקווה שנכזבה שיצליחו לשכנע לפחות שופט אחד נוסף שיש לדון בטענה החוקתית המהותית?