פלורליזם חלקי, בדלת האחורית: מבט מפוכח על חוק צוהר ועל הגברת התחרות בשוק הנישואים

שחר ליפשיץ ואורי אהרונסון (פורסם לראשונה ב-YNET)

החוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום), שעבר השבוע בכנסת בקריאה שניה ושלישית, מתיר לבני זוג יהודים המבקשים להינשא להירשם לנישואין אצל "כל רב שמונה כרושם נישואין... ללא קשר למקום מגוריהם או למקום עריכת הנישואין". בכך מבטל החוק את ההסדר שהיה נהוג עד לחקיקתו, אשר ככלל "כבל" בני זוג המבקשים להירשם לנישואין לרבנות שבמקום מגוריהם. הצעת החוק הוסברה על ידי מגישיה, בשפה צרכנית,  טכנית במקצת,  כמיועדת להקל על בני זוג שמתגוררים הרחק מהמקום הרשום כמקום מגוריהם, אך ברור שיש בחוק יותר מאשר הקלה פרוצדורלית גרידא.

עובדה ידועה היא, שקיימת שונוּת של ממש במידת הנוקשות ההלכתית של רושמי הנישואין במועצות הדתיות השונות ברחבי הארץ. אף שכולם ממונים על ידי מועצת הרבנות הראשית וכולם משתייכים לזרם הדתי האורתודוכסי, הרי מאפיינים אישיותיים ותרבותיים של חברי המועצות השונות ושל הקהילות בתוכן הן יושבות הביאו לכך שהחוויה של בני זוג הניגשים להירשם לנישואין עשויה להיות שונה מאוד ממקום אחד לאחר. הדבר בא לידי ביטוי בחומרת הבירורים שנעשו בעניין יהדותם של בני הזוג וכשרותם להינשא, בסוג הדרישות שהוטלו על בני הזוג (בעיקר הנשים) כהכנה לנישואין, ובאופן כללי יותר באיכות השירות ובאופי "קבלת הפנים" שקיבלו זוגות רבים – בין דתיים ובין חילוניים. בקרב המועצות הדתיות התפתח אפוא פלורליזם של גישות, ותחום שירותי הדת ורישום הנישואין הפך מבוזר ומגוון – כמובן, כל זאת בתוך גבולות המקובל בקהילה הדתית-אורתודוכסית.

החקיקה החדשה מאפשרת כעת לבני זוג לבחור לעצמם את המועצה הדתית בה יירשמו לנישואין. המדינה מכירה באמצעותה בפלורליזם שהתפתח לאורך השנים באופן "אורגני" בקרב המועצות הדתיות, והופכת אותו לנתון מוסדי-משפטי, שעומד בבסיס הסדר הרישום החדש. הבחירה לשמר את הביזור של הליך הרישום – העובדה שרישום לנישואין נותר בידי המועצות הדתיות המקומיות, ולא אוחד למשל להליך ארצי-ריכוזי – מלמדת על עניינה של הכנסת בקיום נמשך של מגוון של גישות בהליך הרישום, כך שיתאפשר לזוגות שונים לבחור לעצמם את המאפיינים התרבותיים הרצויים להם. השיטה החדשה מאמצת אם כן מודל כעין-שוּקי, בו המועצות הדתיות השונות – להן אינטרס כלכלי (ואולי גם פוליטי והלכתי) ב"משיכת לקוחות" – מתחרות למעשה על העדפותיהם של בני זוג.  על רקע האמור לא יפלא ששר הכלכלה נפתלי בנט אף התבטא כי החוק החדש משקף את חיבתו לשוק פתוח ולתחרות חופשית.

שוק של שירותים מדינתיים הוא תופעה מוכרת מהקשרים מוסדיים אחרים, ובראשם במערכת בתי המשפט. בתחומים רבים ובהקשרים מגוונים, בעלי דין יכולים לבחור באיזה בית משפט יידון ריבם. תופעות כאלה, המכונות forum shopping, נחקרו במדינות רבות, וקיימת מחלוקת נמשכת באשר להצדקות שלהם. מצד אחד, שוק של שירותים מדינתיים – כמו רישום נישואין – מעצים את האוטונומיה של בני הזוג ובכך מקדם ערכים של חירות והגינות. דינמיקה תחרותית אמורה גם לגרום לספקי השירות – המועצות הדתיות – לשפר את איכותו, למשל על ידי פיתוח תודעת שירות גבוהה, הצעת שעות פתיחה ארוכות, הוזלת שירותים נלווים, ואולי אפילו עדכון הגישות ההלכתיות באופן שיכיל לקוחות מגוונים יותר. מצד שני, דינמיקות שוקיות חשופות גם להטיות מוכרות, כמו היווצרות מונופול אטרקטיבי במקום אחד שיחליש את המתחרים, תחרות מרדדת (race to the bottom) בה הפורומים השונים מכוונים נמוך כל כך עד שהשירות המקורי לשמו נוצרו אינו מסופק, והעצמת זוגות חזקים ומתוחכמים, המסוגלים לאסוף מידע על המועצות השונות ולהתנייד בקלות ממקום למקום, על חשבון זוגות חלשים שחופש הבחירה האפקטיבי שלהם מוגבל.

בחירת הכנסת "להתלבש" על המבנה הפלורליסטי שנוצר מכוח הדינמיקות התרבותיות והמוסדיות הפנימיות של המוצעות הדתיות ולהפכו לשוק של אזורי רישום היא אפוא מהלך מעניין בעל הבטחה מסוימת – בעיקר לזוגות המבקשים בכנות להינשא, נרתעים מן ההיצע באזור הרישום שלהם, ומסוגלים לברר מהו הפורום המתאים להם.

אולם לצד השמחה בחוק החדש שהתקבל, אין לשכוח את קיר הזכוכית שרק בתוכו המדינה מפתחת לכאורה שוק נישואים פלורליסטי ותחרותי.

הבחירה של הכנסת בחוק פרוצדוראלי המגביר את הבחירה בין  האפשרויות  השונות שכבר התפתחו במקומות השונים, מגלמת גם את חולשתה של המדינה בעיצוב הסדרים ראשוניים בתחום הנישואין: הכנסת נמנעה מהבעת עמדה מהותית כלשהי בשאלות כמו כיצד ראוי שיתבצע רישום לנישואין, מה טווח החלופות שראוי לספק לבני זוג הניגשים להירשם (למשל, האין מקום לרישום נישואין גם בידי רב קונסרבטיבי או רפורמי?, כל שכן פקיד אזרחי), ומדוע יש להשאיר את נושא הרישום בשליטת בני הזוג ולא בהסדרה משפטית המבוססת על ערכים ציבוריים כמו יעילות או הגינות חלוקתית. במובן זה, מה שנראה כמהלך חקיקתית רדיקלי, הוא גם שיקוף של פסיביות חקיקתית, שרואה את הקיים, מקבלת אותו כנתון, ובונה עליו מערכת בסיסית של כוחות שוקיים.

ייתכן שאלה גבולות האפשר במערכת פוליטית קואליציונית המבוססת על איזונים נמשכים בין עמדותיהן של מפלגות, קבוצות אינטרס וקהילות תרבותיות מגוונות. אך יהיה זה הפסד ציבורי אם בחקיקה האחרונה ימוצו מאמציה של הכנסת להתמודד באופן גלוי ורציני עם הקשיים המהותיים שדיני הנישואין והגירושין של מדינת ישראל עדיין מקימים לאידיאל הערכי של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

פתיחת אזורי הרישום לנישואין תקל מן הסתם על זוגות מסוימים ובכך יש בה ברכה. אך יש לקוות שכמו חקיקות חלקיות מן העבר (למשל בנושא ברית הזוגיות לחסרי דת), היא לא תבלום מהלך משמעותי יותר לחידוש מחויבותה של המדינה ליחס שוויוני ומכבד לבני הזוג המבקשים להינשא בה.