כל הפתרונות: ככה ייעשה לסרבן הגט

מאת שחר ליפשיץ (פורסם לראשונה ב-YNET)

נקודת המוצא של דיני הגירושים בהלכה היהודית, תולה את הגירושים ברצונו של הבעל, ובלשון התלמוד: "האיש אינו מגרש אלא לרצונו". על רקע זה נולדה מצוקתן של העגונות, וביניהן מסורבות הגט – נשים שבעליהן מסרבים להתגרש מהן. בתי הדין הרבניים כופים על בעלים לתת גט רק במקרים נדירים, ולכן נשים אלו תלויות ברצון הטוב של הבעל.

יש הסבורים כי מצוקתן של מסורבות הגט הנה גזירת גורל או לפחות גזירת "ההלכה". היו רבנים שהתבטאו כי נשים מסורבות גט צריכות לשאת את עלבונן בשתיקה, ובכך לקדש שם שמיים. גם המחוקקים והשופטים בישראל מושכים בדרך כלל את ידיהם מעיסוק בנושא, בטענה כי מדובר בעניין הלכתי פנימי.

ואולם בכנס ייחודי שנערך השבוע בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון "תקווה" לחקר התרבות היהודית וארגוני נשים בארץ ובעולם, מסתבר כי הן פוסקי ההלכה והן הכנסת יכולים וצריכים לעשות הרבה יותר משעשו עד היום.

יש מוצא הלכתי

לצד דיינים שממשיכים במדיניות הנוקשה ואף מוסיפים החמרות, מסתמנת מגמה חדשה של דיינים נמרצים המבקשים להקל ככל האפשר על מצוקתן של מסורבות הגט, בתוך מסגרת ההלכה. אם בעבר נקטו סרבני גט בהתניית ההסכמה לגירושין בוויתור של האישה על זכויותיה הרכושיות, הרי שלאחרונה אחד הדיינים הבולטים, הרב היישריק, קבע כי במקרה כזה ניתן לכפות על הסרבן להתגרש.

כבר בתקופת הגאונים התחוללה מהפכה משמעותית בדיני הגירושים, כאשר נתקנה תקנת "המורדת" המאפשרת לאישה הטוענת שבעלה מאוס עליה, לכפות עליו להתגרש. אף כי הטעם המקורי לתקנה היה החשש שמא נשים שלא הצליחו להשיג גט בבתי הדין היהודיים, ינסו את מזלן בבתי הדין הנוכריים - הרי שהרמב"ם פסק כהלכה כללית שאישה שמאסה בבעלה, כופין את הבעל לגרשה. הרמב"ם מנמק את ההלכה בטיעון ליברלי אוניברסאלי, ולפיו אין לראות בבנות ישראל כ"שבויות חרב" ביד בעליהן.

פתרון הלכתי נוסף מתבסס על גישה שפותחה כבר במאה ה-19 על ידי רבי חיים פלג'י, והיא מורה כי לאחר תקופה של שנה וחצי של פירוד, ניתן לכפות על הסרבן להתגרש. שתי הלכות אלו מתאימות מאוד למציאות הישראלית, ומן הראוי לחדש את השימוש בהן.

בנוסף, כמה מלומדים וחוקרים בראשות פרופ' ברכיהו ליפשיץ הגישו הצעה לחוקק חוק שיפקיר את הכסף ששימש לנישואיו של סרבן גט, ובכך יופקעו הנישואים. קבלת הצעה זו תייתר את הצורך בהשגת הסכמתו של הסרבן לגירושים. סוג רביעי של פתרונות, ממוקד בחתימה על הסכמי קדם-נישואים שוללי עגינות.

גם על המדינה מוטלת אחריות

על רקע מגוון הפתרונות ההלכתיים הקיימים, אני סבור שאין לקבל את המצב הקיים כגזירת שמיים. על הציבור לתבוע ממנהיגי ההלכה בני זמננו לפעול ביתר נחישות, כדי למגר את תופעת סרבנות הגט בכלים ההלכתיים העומדים לרשותם.

אף על הרשויות הנבחרות מוטל לפעול בנושא. כך, מן הראוי למנות לבתי הדין הרבניים רק דיינים המחויבים לפעול בנחישות לפתרון מצוקתן של מסורבות הגט. יש לקדם בחקיקה את הפתרונות של הפקעת הנישואים וקידום הסכמי מניעת העגינות. מעורבות שכזו לא תהיה נגד ההלכה, אלא תתווה את התנאים למהלך ההלכתי הנחוץ, כדי לשחרר את מסורבות הגט.

חשוב להדגיש: כל ההצעות שציינתי מבוססות על ההלכה ועל המסגרת המשפטית הקיימת, שבמסגרתה בתי הדין הרבניים פועלים מטעם המדינה.

בניגוד להצעות הללו, בישראל מועלים גם רעיונות המבקשים לשנות את השיטה מן היסוד: יש למשל, מי שמבקשים להקים בית דין פרטי לגירושים שיפעל גם ללא קבלת סמכות מן המדינה להתרת נישואים של מסורבות גט. לדעתי זו הצעה בעייתית ביותר, העלולה להוליך לתקלות חמורות – הלכתיות, משפטיות ואנושיות.

"ברית הזוגיות" לא תפתור את הבעיה

יש המציעים לבטל את המונופול הדתי, ולכונן בישראל מוסד של "ברית זוגיות", שבין היתר יפתור את מצוקתן של מסורבות הגט. כמי שיזם את הצעת חוק ברית הזוגיות המקורית, אני בוודאי תומך בהצעות הללו כשלעצמן. עם זאת, הסוברים שכינון ברית זוגיות או נישואים אזרחיים יפתרו את בעיית העגונות ומסורבות גט - טועים טעות חמורה.

הלא בכל ארצות המערב יש נישואים אזרחיים, ועדיין יהודים רבים נישאים בנישואים דתיים. במקרים רבים, לאחר שבני הזוג מתגרשים בגירושים אזרחיים מסרב הבעל לשתף פעולה עם הגירושים הדתיים, ובכך מותיר את האישה עגונה.

יש הסבורים שמרגע שהמדינה העמידה בפני בני הזוג את אופציית הנישואים האזרחיים - אין היא צריכה עוד לדאוג למי שבחרו להינשא בנישואים דתיים. בעיניי עמדה זו מנוכרת ולא אנושית. יתרה מזו, ישראל איננה רק מדינת היהודים, אלא גם מדינת היהדות, ואחד מתפקידיה הוא לפתח כלים להתמודדות עם בעיית סרבנות הגט שהיא אחת הקשות בבעיות של היהדות בת זמננו.

ללא קשר לשאלת הנישואים האזרחיים, על הציבור הישראלי לדרוש מהרשויות הנבחרות והדתיות לא להניח לבעיה, ולהביא לפתרונה.