האם חזרה בתשובה של העברין משפיעה על גזר דינו? / שובל שפט*

עניין שכיח הוא במחוזותינו המשפטיים לראות נאשמים אשר במהלך המשפט הפלילי המתנהל נגדם עוטים על עצמם סממנים דתיים. אחדים מתספקים בכיפה קטנה וסמלית, המהדרים באים עם כל המלתחה, כובע וחליפה/חצאית ושביס. יתכן שאצל חלק מהם שינוי הלבוש משקף גם שינוי דתי אמיתי. המשפט הפלילי הרי איננו חוויה קלה ובכוחו לחולל שינויים דתיים עמוקים. ברגעים הללו בהם הנאשם מרגיש לבד לגמרי, אין לו על מי להישען, אלא על אביו שבשמים. אמנם ברור שאצל חלק מהעבריינים השיקול הוא רציונלי. הרי החוק עצמו מכיר בחזרה של הנאשם למוטב כשיקול להפחתת העונש. באמצעות אימוץ אורח חיים דתי נורמטיבי מבקש הנאשם לשכנע את בית המשפט שגם אם יתברר שעשה את העבירה עדיין יש להפחית מעונשו.

מעניין שהאסטרטגיה הזאת שנוקטים אותה הנאשמים בבתי המשפט החילוניים של מדינת ישראל איננה אפשרית במשפט של עבריינים בבתי הדין הרבניים כפי שמתוארים בספרות חז"ל. אפילו אם העבריין יביע חרטה כנה על העבירה, יקבל על עצמו שלא תשנה ואף יאמץ אורח חיים נורמטיבי גזר דינו הקבוע בתורה על העבירה לא ישתנה. לפי המקורות הללו, חזרה בתשובה איננה סיבה טובה להקלה בעונשו של העבריין. הדבר עומד בניגוד למעמדה החזק של התשובה בדין שמיים. כאשר האדם נשפט לפני הא'ל על חטאיו תפקידה של התשובה משמעותי מאד לגבי גזר דינו. בזכות התשובה נמחלים לאדם כל חטאיו כאילו מעולם לא עשה אותם. ואם תאמרו שאין להשוות משום שהיחס בין האדם לאל איננו משפטי, הרי שאין הדברים מדויקים. המקרא וחז"ל מצירים את המשפט בידי שמיים כמשפט לכל דבר. למעשה עצם הקטגוריות של עבירות דתיות ועונשים בידי שמיים מכילים במובלע תפישה משפטית של היחס בין האדם לא-ל.

שאלת מעמדה השונה של התשובה בבית דין ובדין שמים נזכרת במספר חיבורים חשובים בספרות הרבנית בדורות האחרונים.  בשו"ת "נודע ביהודה" (מהדורה קמא סי' לה) (לרב יחזקאל סגל לנדא) נאמר שהסיבה שבית הדין איננו מתחשב בחזרה בתשובה של העבריין היא שאם נעשה כן לא יהיה קיום לעונשי התורה שביקשה להרתיע את העבריינים. אם כל אדם יוכל לחזור בתשובה על העבירות שביצע ובתי הדין יאלצו לקבל אותה אי אפשר יהיה להרתיע עבריינים עתידיים. החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי) (שו"ת חיים שאל ח"ב סי' ג; טוב עין סי' ו) מסביר שאיננו מקבלים את תשובת העבריין בבית הדין משום שאיננו יכולים להיות בטוחים בכנות כוונתו. לעומת זאת,

הא-ל בדין שמיים אשר יכול לבחון את צפונות ליבו של העבריין יכול להתחשב בתשובתו. מעניין שגם הנודע ביהודה וגם חיד"א שותפים להנחה שבאופן אידיאלי בית הדין צריך היה להתחשב בתשובת העבריין אלא שבפועל אין אפשרות לקיימה או בשל המגבלות של בית הדין שאיננו בוחן כליות ולב או בשל המגבלות של החברה האנושית הזקוקה להרתעה.

במאמר שכתבתי והתקבל לאחרונה לפרסום בדקתי האם יש תשובה לשאלה זאת ממקורות חז"ל עצמם. מעיון במקורות התברר שאפשר להציע שני הסברים לפער  במעמד התשובה בבית דין ובדין שמים: א) הא-ל מרחם על החוטאים ולכן מתחשב בחזרתם בתשובה. על בית הדין נאסר לשלב רחמים בדין ולכן הוא  מתעלם מהתשובה. ב) לפי מקורות אחדים חזרתו בתשובה של העבריין היא מעשה חנופה כלפי השופט שאפשר לדמותו לשוחד. כפי שהמשחד נותן כסף לשופט כדי שישפוט באופן לא ענייני לטובתו, כך גם העבריין החוזר בתשובה מצפה שהשופט ישכח את חטאיו הכבדים ויקל בעונשו. בעוד שהא-ל המעוניין בהטבת דרכם של החוטאים מקבל את השוחד הזה, הרי שבית הדין המצווה על שיפוט ענייני צריך לדחות את השוחד שבתשובה.           

   הנחת היסוד של שתי התשובות הללו היא שקבלת התשובה של העבריין מנוגדת לסדר המשפטי התקין. במשפט נורמטיבי צריך להתייחס באופן ענייני לעבירה הנידונה ולתת את העונש הקבוע בחוק מבלי לערב שיקולים הנוגעים למצבו המוסרי של הנאשם לאחר שביצע את העבירה. בניגוד לדברי ה"נודע ביהודה" וחיד"א, לפי מקורות חז"ל באופן עקרוני אין להתחשב בתשובת העבריין כאשר בית הדין בא לגזור את דינו. ההתחשבות בתשובת בדין שמיים מבהירה שאין זה בדיוק משפט במובן המקובל. זאת משום שמוקד העניין של הא-ל איננו בשיפוט וענישה לגבי העבירה שהתבצעה אלא מצבו המוסרי והדתי של העבריין. מכאן שמקורות חז"ל משקפים גישה גמולנית חזקה לגבי מטרת הענישה בבית דין. בקבעו את העונש, בית הדין איננו עוסק בשאלות של שיקום העבריין או שילובו מחדש בקהילה, עליו להשיב לו כגמולו לפי העונשים הקבועים בחוק. ההבדלים הללו בתכליות הענישה ותפקידו של בית הדין במרחב האפשרויות הזה מלוות, כידוע, את ההגות המשפטית עד ימינו.

*  ד"ר שובל שפט הוא פוסט דוקטורנט בתחום משפט עברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן.

תחומי מחקר: ספרות חז"ל ומחשבת חז"ל, משפט עברי תיאולוגיה פוליטית.

דוא"ל:  shafatim10@gmail.com ;shoval.shafat@biu.ac.il