קרטל, אשלג ומוסר

עדי אייל ('משפט, כלכלה והגיגים')

לאחרונה נדון "קרטל האשלג" בכותרות העיתונים הכלכליים, כמו תמיד, קצת מאוחר מדי...
הבסיס הוא טענות לשיתוף פעולה בין יצרני האשלג במדינות השונות, והאירוע מייצר הכותרות הוא טענת אחת החברות שיותר לא תתמוך בקרטל, אלא תמכור במחירים נמוכים יותר, וכמויות גדולות יותר, מבעבר.

לא זה המקום להיכנס לפרטי האירועים שקדמו לגל הכותרות הנוכחי, ובשל מעורבותי בנושא אזהר בדברי (גילוי נאות: העדתי לטובת חיפה כימיקלים ונגד כימיקלים לישראל בבוררות ביניהם שנסבה על מחיר האשלג, והתראיינתי לעיתון בכתבה שניתן לקרוא את חלקה כאן). אדגיש רק את הפן הציבורי שראוי לדעתי לדיון נוסף: האם אנו כאזרחי מדינת ישראל רשאים בו-זמנית לפעול נגד קרטלים מקומיים ולעודד קרטלים בינלאומיים? האם ראוי שנהנה (דרך תמלוגים ומיסים שמשלמת כימיקלים לישראל, המייצרת אשלג במפעלי ים המלח) מיתרונות מצב שחוקינו מגדירים אותו כפגום?

בקנדה, המחוקק בחר להרשות קרטלי-יצוא על-מנת שיצרנים המקומיים ייהנו מהמחירים הגבוהים, כל עוד הצרכנים המקומיים פטורים מהם. בישראל אין חקיקה ברוח זו, אך עצם המוכנות לדון במכירת כי"ל לפוטאש, יצרנית האשלג הקנדית, מראה מוכנות ללכת באותו כיוון.  כאשר יצרן אשלג זר מעוניין לרכוש את החברה בעלת המונופול המקומי על ייצור אשלג בישראל, קשה להניח כי יש סיבה אחרת מאשר חיזוק שיתוף הפעולה ביניהן.  אם לקרוא לכך קרטל, כפי שעושות כותרות העיתונים, או להיזהר בכינוי (כפי שעושים מרצים למשפטים...) זו שאלה אחת. אך העובדה שהסערה הציבורית סביב מכירת כי"ל כללה התייחסות למכירת משאבים לאומיים לזרים, אך לא כללה השתתפות בקרטל בינלאומי, מביעה סוג של צביעות בעיני. ואם לא היה מדובר במשאב לאומי או משאב טבע, ראוי להתעלם ממקור הרווחים? מהסיבה בגללה פוטאש מוכנה לשלם יפה כדי לרכוש את אחת המתחרות המשמעותיות שלה?

כציבור, מגיע לנו יותר ואנו גם מחויבים ביותר. עלינו החובה לדון בשאלות-יסוד ולא להסתפק במיקסום רווחים.  עלינו החובה לדרוש ממשלתנו לעמוד בקריטריונים המוסריים שאנו מצפים מעצמנו.  ועלינו החובה גם לוותר על הכנסות אם חשובים לנו ערכים. לגיטימי, ואף רצוי בעיני, להעלות טיעוני-נגד ולהסביר מדוע המציאות מורכבת ויש צורך בפשרות. לגיטימי גם להראות כי תחרות לעולם אינה מושלמת ופגמים קיימים במגוון שווקים ויישומים. אני אפילו מוכן לשמוע מדוע ממשלת ישראל צריכה לפעמים להעדיף רווח על פני תחרות או הקפדה על ערכים. כל אלה נכונים לפעמים, אך לא בהכללה, לא תמיד, ובוודאי לא בהיעדר דיון ציבורי מעמיק על הגבולות שאנו שמים לאינטרס האישי. ערכים שאיננו מוכנים לשלם מחיר בעבור הגשמתם אינם ערכים אמיתיים.  מוסר דורש הקרבה, וכסף אינו חזות הכול. עם כל המורכבות המאפיינת את העולם הכלכלי והפוליטי, פשרות הן הכרחיות – אך לא בקלות רבה מדי, ולא ללא דיון מעמיק בגבולות שאנו מציבים להן.

הבעיה האמיתית אינה בפשרה או במחירה. הבעיה האמיתית היא בהיעדר ההתייחסות לבעיה המוסרית.  בעיני, מדובר בסימפטום לבעיה רחבה יותר, של מיקוד ב"מגיע לי" ולא ב"מה אני חייב", או מה ראוי שנעשה כדי לעמוד מאחרי הצהרת עקרונות יפה. אזרחים הרוצים חברה צודקת וטובה יותר, צריכים להיות מוכנים לשלם את מחירה, וברמה האישית, השאלה היום-יומית צריכה להיות "מה תפקידי כאן, ומה אני תורם לסביבתי אחרי שקיבלתי כל כך הרבה?". מיקוד כזה מעביר את הדיון ממה הממשלה צריכה לעשות, למה כל אחד מאיתנו צריך לעשות.

מי שלמד את רולס בתורת המשפט (או זוכר את קאנט מלימודים קודמים), יודע שהשאלות "מה הייתי רוצה שכולם יעשו?" ו-"מה הייתי עושה לולא ידעתי מה כדאי לי אישית?" מובילות להסתכלות כללית וצודקת יותר.  האינטרס האישי תמיד דוחק, וקל יותר לחשוב על היתרון עבורי היום מאשר על החיסרון שאני מוריש לילדי או לחברי.  מי שלמד תורת המשחקים, יודע לזהות דילמת אסיר בה כל מדינה מעודדת רק את קרטלי היצוא שלה, ומקווה לא לסבול מהקרטלים במדינות האחרות.  מי שמשלב את שניהם, חושב על אחריותו כלפי כולי עלמא, וגם כלפי עצמו, בזיהוי המקומות בהם המיקוד ב"מה טוב לי עכשיו?" מוביל לסביבה פחות טובה לכולם, ולהנאה רגעית על-חשבון מחיר עתידי. יישום הדברים בחיינו דורש מוכנות להשקיע בלהיות אדם טוב יותר, ומכך גם חברה טובה יותר – one step at a time.

מבלי להסיר אחריות מהמדינה, אנו האזרחים הם מי שאמור להופכה למקום טוב לחיות בו.  אז עם כל חשיבות האשלג והקרטל, אולי נשתמש בהזדמנות כדי לשאול מה עוד יכול כל אחד מאיתנו לעשות, ורק אחר כך לדרוש מאחרים לעמוד בסטנדרטים שהתווינו לעצמנו...