כנס רבני קהילות בנושא: המשפט העברי בקהילה

אנו שמחים להזמינכם לכנס רבני קהילות בנושא: המשפט העברי בקהילה. הכנס, מטעם הקליניקה למשפט עברי, יתקיים בפקולטה מחר, יום רביעי ה-28.8 בשעה 16:15.

ההשתתפות בכנס אינה כרוכה בתשלום אך מחייבת הרשמה מראש בטלפון: 052-5237017.

הנכם מוזמנים!

מאגר מקוון חדש של מאמרים משפטיים אמריקאים

האתר bepress, שמרכז פעילות של כתבי עת אמריקאים רבים, חנך לאחרונה את Law Review Commons - מאגר מקוון שמאפשר חיפוש ישיר (כולל מלים בטקסט) באתרים הפתוחים ברשת של עשרות רבות של כתבי עת משפטיים מובילים. לפי האתר, הוא מאפשר גישה לכ-75,000 מאמרים שפורסמו לאורך עשרות שנים בכתבי עת בין היתר מ-Berkeley, Northwestern, Duke, Yale, ועוד. מומלץ. 

עדי אייל על כוח כלכלי בדיני ההגבלים העסקיים

מאמרו של עדי אייל, "The market for Bigness: Economic Power and Competition Agencies’ Duty to Curtail It", התקבל לפרסום ב-Journal of Antitrust Enforcement.

להלן תקציר המאמר:

In its early days antitrust policy was motivated largely by public fears regarding economic power, the excess influence owners of large businesses might exert over political and commercial markets. Over time, antitrust enforcement has come to focus exclusively on market power, the ability to raise prices or reduce output in narrowly defined product markets.

This article calls for a return to the wisdom of days past, less for the populist reasons then articulated, and more due to the ‘influence effect’, the scale and scope economies in procuring political influence and their detrimental effects on democracy. After delving into the market and political effects created by big business, the recent financial crises and Too-Big-To-Fail (TBTF) dynamic are discussed.

The main problem, it is argued, is not potential business failures and resulting bailouts, but the influence TBTF institutions exert ‘while business is going well’. Preventing excess economic power and TBTF firms is a task originally entrusted to antitrust agencies, and this article calls for reaffirming this obligation. There are practical difficulties and political risks inherent in combating economic power, and these are discussed. In the end, such difficulties are very real and require careful formulation of enforcement strategy, but antitrust agencies should not shy away from the task.

קרטל, אשלג ומוסר

עדי אייל ('משפט, כלכלה והגיגים')

לאחרונה נדון "קרטל האשלג" בכותרות העיתונים הכלכליים, כמו תמיד, קצת מאוחר מדי...
הבסיס הוא טענות לשיתוף פעולה בין יצרני האשלג במדינות השונות, והאירוע מייצר הכותרות הוא טענת אחת החברות שיותר לא תתמוך בקרטל, אלא תמכור במחירים נמוכים יותר, וכמויות גדולות יותר, מבעבר.

לא זה המקום להיכנס לפרטי האירועים שקדמו לגל הכותרות הנוכחי, ובשל מעורבותי בנושא אזהר בדברי (גילוי נאות: העדתי לטובת חיפה כימיקלים ונגד כימיקלים לישראל בבוררות ביניהם שנסבה על מחיר האשלג, והתראיינתי לעיתון בכתבה שניתן לקרוא את חלקה כאן). אדגיש רק את הפן הציבורי שראוי לדעתי לדיון נוסף: האם אנו כאזרחי מדינת ישראל רשאים בו-זמנית לפעול נגד קרטלים מקומיים ולעודד קרטלים בינלאומיים? האם ראוי שנהנה (דרך תמלוגים ומיסים שמשלמת כימיקלים לישראל, המייצרת אשלג במפעלי ים המלח) מיתרונות מצב שחוקינו מגדירים אותו כפגום?

מיני-סימפוזיון: משאל עם

ב-1.8.2013 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת חוק-יסוד: משאל עם. ההצעה מבקשת "לשדרג" מבחינה חוקתית (ולשריין מפני שינוי ברוב מוחלט) את ההסדר הקיים כבר בחוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל), תשנ"ט-1999, ולפיו החלטה שלא להחיל עוד את המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים על שטחים מסוימים טעונה משאל עם טרם אשרורה.

ברקע (המשפטי) לחקיקה - העתירה העומדת של ד"ר מוחמד ותד (בג"ץ 9149/10) לפיה הכנסת אינה רשאית לקבוע בחוק רגיל הסדר של משאל עם, אשר סותר לכאורה את המבנה השלטוני הקבוע בחוקי-היסוד השונים. העתירה נדונה ב-20.11.2012 בפני הרכב מורחב של שבעה שופטים, שהחליט להוציא צו על תנאי. אם תושלם חקיקת-היסוד, הדבר ייתר מן הסתם את הצורך להכריע בעתירה, שמעוררת מגוון שאלות חוקתיות מורכבות (הן במישור המהותי, הן במישור השפיטות). 

למרות, אם כן, שמשאל עם אינו דבר חדש במשפטנו, הרי שחידוש העיסוק החוקתי בו, הן בכנסת והן בבית המשפט העליון, מעוררים עניין מחודש ברציות של ההסדר הזה לדמוקרטיה הישראלית. הבלוג מביא שתי דעות בנושא (שפורסמו בעבר ב"עורך הדין"): גידי ספיר מצד אחד וידידיה שטרן מצד שני. נשמח לתגובותיכם/ן. 

משאל עם – זאב בעור כבש

ידידיה צ. שטרן (פורסם בכתב העת 'עורך הדין', גיליון מס' 20, יוני 2013)

 

בכנסת הקודמת נחקק חוק הקובע כי לשם מתן תוקף מחייב להסכם שלום עם הפלשתינים, שיכלול וויתור על שטח בריבונות המדינה, יש לקיים משאל עם. בכנסת הנוכחית נשמעת דרישה לשדרג חוק זה למדרגת חוק יסוד. הכוונה, ככל הנראה, היא לחסן את החוק מפני ביקורת שיפוטית ומפני האפשרות שיבוטל על ידי רוב כלשהו בכנסת. הדעת נותנת שבעתיד יהיה מי שיבקש לקבוע בחוק כי גם הסכם עתידי על שטחי יהודה ושומרון (שאינם בריבונות המדינה) יוכל להתקבל רק באמצעות משאל עם. האם יש לתמוך בהצעות אלו?

הפיתוי גדול: אין ספק שאלו שאלות הרות גורל שסביבן מתנהלים החיים הישראלים קרוב ליובל שנים והכרעה בהן היא בעלת ממדים היסטוריים. לפיכך, לכאורה, מוצדק להשתמש באמצעי ייחודי שיאציל לגיטימיות מיוחדת על ההליך. הדמוקרטיה הרגילה, הייצוגית, זו שלעיתים מושחתת על ידי עסקאות מפוקפקות בכנסת, תוחלף על ידי הדמוקרטיה הישירה לרגע קצר אך חשוב. במקום רוב מזדמן בכנסת, העם עצמו – "קול המון" – יכריע באופן ישיר. מה יותר דמוקרטי מזה? זאת ועוד: הסכם שלום הוא לא רק חוזה משפטי, אלא גם ובעיקר ביטוי להכרעה תודעתית שאין לראות בצד השני "אויב", אלא "אוהב". אשרור ההסכם במשאל עם נותן ביטוי עשיר ומחנך להכרעה גדולה זו.

ואולם על טיעונים אלו מאפיל הר גבוה של טיעוני-נגד, כבדי משקל, שמשכנעים אותי להתנגד לרעיון המוצע. לא בכדי העדפנו עד היום את הדמוקרטיה הייצוגית - קבלת החלטות על ידי נציגים נבחרים המאכלסים את הרשות המחוקקת – על פני הדמוקרטיה הישירה.

יאמר העם את דברו: מהי הדרך הראויה מנקודת מבט דמוקרטית לקבלת החלטה הכרוכה בוויתור על שטחי מדינה?

גדעון ספיר (פורסם בכתב העת 'עורך הדין', גיליון מס' 20, יוני 2013)

 

בשנת 1999 התקבל בכנסת חוק שקבע כי החלטת ממשלה שלא יחולו עוד המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על שטח טעונה אישור של הכנסת בהחלטה שתתקבל ברוב של חברי כנסת ותאושר במשאל עם. קיומו של משאל העם הותנה בחקיקת חוק יסוד בנושא, אך חוק היסוד האמור לא נחקק. עם הזמן התברר כי קלושים הסיכויים שחוק יסוד כזה יתקבל בעתיד הנראה לעין. על רקע זה עבר בכנסת בשלהי 2010 תיקון לחוק, שביטל את התנאי המתלה ופירט כיצד ייערך משאל העם האמור.

נגד תיקון זה הוגשה עתירה שביקשה לבטלו בטענות מטענות שונות. בית המשפט הגבוה לצדק הרחיב את המותב לשבעה שופטים, הוציא צו על תנאי בעתירה ומיקד אותה בשאלה אחת והיא אם החוקה הישראלית מאפשרת לעגן את חובת קיומו של משאל עם בחקיקה ראשית או נדרש לשם כך חוק יסוד. בצד השאלה המשפטית מעוררים החוק והעתירה דיון ציבורי שאלה עקרונית, לבר-משפטית, והיא אם קיומו של משאל עם בכלל, ובפרט בשאלה כמו זו שלפנינו, הוא דבר רצוי וראוי.

לכותב שורות אלה דעה בשתי השאלות, המשפטית והלבר-משפטית. אולם היות שהשאלה המשפטית תלויה ועומדת לבירור בבג"ץ, נדמה שלא ראוי שאחווה עליה דעה לעת הזאת. בדבריי להלן אתייחס אפוא רק לשאלה הלבר-משפטית. אדון בשאלה מהי הדרך הראויה, מנקודת מבט דמוקרטית, לקבלת החלטה הכרוכה בוויתור על שטחי מדינה: אם די בהצבעה רגילה בכנסת (בחוק או בלעדיו) או ראוי לקיים הליך מיוחד כגון משאל עם. כדי להשיב על שאלה זו אשוב תחילה למושכלות יסוד ואציג כמה גישות חלופיות ליחסי בוחר-נבחר בדמוקרטיה.

לקראת סבב אוגוסט של הגשות המאמרים בארה"ב: חומר למחשבה

פרופ' מארק טושנט מאוניברסיטת הרווארד, אחד החוקרים המובילים בארה"ב של משפט חוקתי, פרסם פוסט קצר באתר Balkinzation על הליך המיון של מאמרים בכתבי העת המשפטיים האמריקאים. לקראת סבב ההגשות של חודש אוגוסט, הנה הטקסט במלואו, מוגש כחומר למחשבה: 

On the plane today I read a terrific article, Brannon Denning and Michael Kent, Anti-Evasion Doctrines in Constitutional Law, 2012 Utah Law Review 1773. (And you should read it too.) Without (I hope) casting aspersions on the Utah Law Review, whose editors had the discernment to see the article's quality, I was struck by its "under"placement relative to its quality. Professor Denning tells me that they did a general submission, and Utah was the only offer they received. What might account for this?

First, as to the article itself: It really is very good. Though it's about the structure of constitutional doctrine, it might have been (mis)read as "merely" about doctrine. And it makes an important contribution to the literature on decision rules and operative rules in constitutional law, but it might have been (mis)read as derivative rather than original. Further, it doesn't present itself in a self-consciously "fancy" way, although it's quite sophisticated. And, finally, as to the article, I suspect it would have gotten more attention if the authors had said, "Hey, you know, there's an anti-evasion doctrine in tax law, and we're going to show you that there are similar doctrines in constitutional law." That would have made it cross doctrinal borders in a way that articles editors might like.

But, frankly, the article's so good that all those things are pretty minor. My view is that the reason for its placement is that the authors teach at Cumberland Law School and John Marshall (Atlanta) -- lower tier schools in (of all places) the South. My guess is that the intake articles editors at top N law reviews looked at the authors' affiliations and read the submission with a prejudiced mind: "If this were any good, the authors would be teaching at higher ranked schools." (I know that some reviews do blind evaluations, but I have a strong sense that most top N reviews don't -- and doing a blind review at the first, intake stage is exceptionally difficult for overworked law review editors with little professional support staff.)

יפה זילברשץ בתגובה על מאמרם של John Reynolds ו-John Dugard בעניין אפרטהייד

מאמרה של פרופ' יפה זילברשץ, "Apartheid, International Law, and the Occupied Palestinian Territory: A Reply to John Dugard and John Reynolds", בתגובה למאמרם המאשים את ישראל במדיניות אפרטהייד כלפי הפלשתינים.

המאמרים עתידים להתפרסם שניהם בחוברת מס' 3 של European Journal of International Law.

להלן תקציר המאמר:

I accept the authors’ premise in their article entitled ‘Apartheid, International Law, and the Occupied Palestinian Territory’ that apartheid, as practiced in the former South African regime, remains today a crime against the law of nations applicable to states practicing a similar regime. The obligation of a state and its officials to refrain from practicing any policy of apartheid is considered a jus cogens norm under international law. Whoever practices apartheid bears international criminal responsibility and may be put on trial for committing that crime, either in any state in the world based on universal jurisdiction or before the International Criminal Court. However, the very gravity of the crime requires that accusations of apartheid be made with the greatest caution. The accusation that Israel practices apartheid against the Palestinian population in the West Bank, East Jerusalem, and Gaza is unfounded and based on gross errors.

In this article I expand on two of these errors – the failure to differentiate between the norms governing occupied and sovereign territory, and the authors’ complete failure to address Israel’s policies in the context of an armed conflict characterized by the Palestinians’ use of terror. As I show, once the authors’ errors are exposed and considered, it is clear that Israel’s actions cannot be considered a basis for the crime of apartheid.