מיני-סימפוזיון: משאל עם

ב-1.8.2013 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת חוק-יסוד: משאל עם. ההצעה מבקשת "לשדרג" מבחינה חוקתית (ולשריין מפני שינוי ברוב מוחלט) את ההסדר הקיים כבר בחוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל), תשנ"ט-1999, ולפיו החלטה שלא להחיל עוד את המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים על שטחים מסוימים טעונה משאל עם טרם אשרורה.

ברקע (המשפטי) לחקיקה - העתירה העומדת של ד"ר מוחמד ותד (בג"ץ 9149/10) לפיה הכנסת אינה רשאית לקבוע בחוק רגיל הסדר של משאל עם, אשר סותר לכאורה את המבנה השלטוני הקבוע בחוקי-היסוד השונים. העתירה נדונה ב-20.11.2012 בפני הרכב מורחב של שבעה שופטים, שהחליט להוציא צו על תנאי. אם תושלם חקיקת-היסוד, הדבר ייתר מן הסתם את הצורך להכריע בעתירה, שמעוררת מגוון שאלות חוקתיות מורכבות (הן במישור המהותי, הן במישור השפיטות). 

למרות, אם כן, שמשאל עם אינו דבר חדש במשפטנו, הרי שחידוש העיסוק החוקתי בו, הן בכנסת והן בבית המשפט העליון, מעוררים עניין מחודש ברציות של ההסדר הזה לדמוקרטיה הישראלית. הבלוג מביא שתי דעות בנושא (שפורסמו בעבר ב"עורך הדין"): גידי ספיר מצד אחד וידידיה שטרן מצד שני. נשמח לתגובותיכם/ן. 

משאל עם – זאב בעור כבש

ידידיה צ. שטרן (פורסם בכתב העת 'עורך הדין', גיליון מס' 20, יוני 2013)

 

בכנסת הקודמת נחקק חוק הקובע כי לשם מתן תוקף מחייב להסכם שלום עם הפלשתינים, שיכלול וויתור על שטח בריבונות המדינה, יש לקיים משאל עם. בכנסת הנוכחית נשמעת דרישה לשדרג חוק זה למדרגת חוק יסוד. הכוונה, ככל הנראה, היא לחסן את החוק מפני ביקורת שיפוטית ומפני האפשרות שיבוטל על ידי רוב כלשהו בכנסת. הדעת נותנת שבעתיד יהיה מי שיבקש לקבוע בחוק כי גם הסכם עתידי על שטחי יהודה ושומרון (שאינם בריבונות המדינה) יוכל להתקבל רק באמצעות משאל עם. האם יש לתמוך בהצעות אלו?

הפיתוי גדול: אין ספק שאלו שאלות הרות גורל שסביבן מתנהלים החיים הישראלים קרוב ליובל שנים והכרעה בהן היא בעלת ממדים היסטוריים. לפיכך, לכאורה, מוצדק להשתמש באמצעי ייחודי שיאציל לגיטימיות מיוחדת על ההליך. הדמוקרטיה הרגילה, הייצוגית, זו שלעיתים מושחתת על ידי עסקאות מפוקפקות בכנסת, תוחלף על ידי הדמוקרטיה הישירה לרגע קצר אך חשוב. במקום רוב מזדמן בכנסת, העם עצמו – "קול המון" – יכריע באופן ישיר. מה יותר דמוקרטי מזה? זאת ועוד: הסכם שלום הוא לא רק חוזה משפטי, אלא גם ובעיקר ביטוי להכרעה תודעתית שאין לראות בצד השני "אויב", אלא "אוהב". אשרור ההסכם במשאל עם נותן ביטוי עשיר ומחנך להכרעה גדולה זו.

ואולם על טיעונים אלו מאפיל הר גבוה של טיעוני-נגד, כבדי משקל, שמשכנעים אותי להתנגד לרעיון המוצע. לא בכדי העדפנו עד היום את הדמוקרטיה הייצוגית - קבלת החלטות על ידי נציגים נבחרים המאכלסים את הרשות המחוקקת – על פני הדמוקרטיה הישירה.

יאמר העם את דברו: מהי הדרך הראויה מנקודת מבט דמוקרטית לקבלת החלטה הכרוכה בוויתור על שטחי מדינה?

גדעון ספיר (פורסם בכתב העת 'עורך הדין', גיליון מס' 20, יוני 2013)

 

בשנת 1999 התקבל בכנסת חוק שקבע כי החלטת ממשלה שלא יחולו עוד המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על שטח טעונה אישור של הכנסת בהחלטה שתתקבל ברוב של חברי כנסת ותאושר במשאל עם. קיומו של משאל העם הותנה בחקיקת חוק יסוד בנושא, אך חוק היסוד האמור לא נחקק. עם הזמן התברר כי קלושים הסיכויים שחוק יסוד כזה יתקבל בעתיד הנראה לעין. על רקע זה עבר בכנסת בשלהי 2010 תיקון לחוק, שביטל את התנאי המתלה ופירט כיצד ייערך משאל העם האמור.

נגד תיקון זה הוגשה עתירה שביקשה לבטלו בטענות מטענות שונות. בית המשפט הגבוה לצדק הרחיב את המותב לשבעה שופטים, הוציא צו על תנאי בעתירה ומיקד אותה בשאלה אחת והיא אם החוקה הישראלית מאפשרת לעגן את חובת קיומו של משאל עם בחקיקה ראשית או נדרש לשם כך חוק יסוד. בצד השאלה המשפטית מעוררים החוק והעתירה דיון ציבורי שאלה עקרונית, לבר-משפטית, והיא אם קיומו של משאל עם בכלל, ובפרט בשאלה כמו זו שלפנינו, הוא דבר רצוי וראוי.

לכותב שורות אלה דעה בשתי השאלות, המשפטית והלבר-משפטית. אולם היות שהשאלה המשפטית תלויה ועומדת לבירור בבג"ץ, נדמה שלא ראוי שאחווה עליה דעה לעת הזאת. בדבריי להלן אתייחס אפוא רק לשאלה הלבר-משפטית. אדון בשאלה מהי הדרך הראויה, מנקודת מבט דמוקרטית, לקבלת החלטה הכרוכה בוויתור על שטחי מדינה: אם די בהצבעה רגילה בכנסת (בחוק או בלעדיו) או ראוי לקיים הליך מיוחד כגון משאל עם. כדי להשיב על שאלה זו אשוב תחילה למושכלות יסוד ואציג כמה גישות חלופיות ליחסי בוחר-נבחר בדמוקרטיה.