כל הפתרונות: ככה ייעשה לסרבן הגט

מאת שחר ליפשיץ (פורסם לראשונה ב-YNET)

נקודת המוצא של דיני הגירושים בהלכה היהודית, תולה את הגירושים ברצונו של הבעל, ובלשון התלמוד: "האיש אינו מגרש אלא לרצונו". על רקע זה נולדה מצוקתן של העגונות, וביניהן מסורבות הגט – נשים שבעליהן מסרבים להתגרש מהן. בתי הדין הרבניים כופים על בעלים לתת גט רק במקרים נדירים, ולכן נשים אלו תלויות ברצון הטוב של הבעל.

יש הסבורים כי מצוקתן של מסורבות הגט הנה גזירת גורל או לפחות גזירת "ההלכה". היו רבנים שהתבטאו כי נשים מסורבות גט צריכות לשאת את עלבונן בשתיקה, ובכך לקדש שם שמיים. גם המחוקקים והשופטים בישראל מושכים בדרך כלל את ידיהם מעיסוק בנושא, בטענה כי מדובר בעניין הלכתי פנימי.

ואולם בכנס ייחודי שנערך השבוע בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון "תקווה" לחקר התרבות היהודית וארגוני נשים בארץ ובעולם, מסתבר כי הן פוסקי ההלכה והן הכנסת יכולים וצריכים לעשות הרבה יותר משעשו עד היום.

בין משפטי וציבורי בבג"ץ צבי בר

מסיבה כלשהי, פסק הדין של בית המשפט העליון מה-14.7.2013 בעתירה להדחתו של ראש עיריית רמת-גן, צבי בר (בג"ץ 5141/11), אינו מופיע עדיין באתר האינטרנט של בית המשפט. כשירות לציבור הוא מובא אפוא כאן במלואו:

בתום הדיון, ואף בטרם ניתנה הכרעה משפטית, הבענו באולם את דעתנו כי מבחינה ציבורית קיים קושי רב בכך שהמשיב 1 ימשיך לכהן בתפקיד ראש עיריית רמת-גן, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום חמור, בו נטען כי ביצע עבירות הקשורות במילוי תפקידו. נוכח העובדה שהבחירות לרשויות המקומיות אמורות להיערך בעוד כשלושה חודשים, הצענו כי המשיב 1 יתחייב שלא יעמיד מועמדותו בבחירות הקרובות לראשות עיריית רמת-גן ולמועצת העירייה. פרקליטו של המשיב 1 התחייב בשמו של שולחו כי אכן לא יגיש מועמדות כאמור. בנסיבות העניין סבורים אנו כי העתירה מוצתה. זאת במיוחד לאור המסר הציבורי העולה מדברינו.

ניתן בזה תוקף של פסק דין להתחייבותו של המשיב 1.

חמשת המשפטים הקצרים הללו הותירו תמיהות רבות, ובראשן מה בדיוק פסק בית המשפט, אם פסק דבר-מה בכלל. ראיה לבלבול ששרר כתוצאה מן הפסיקה ניתן לראות בהשוואה של כותרות העיתונים שדיווחו על ההחלטה ביום שלמחרת: הכותרת הראשית של "הארץ" היתה: "בג"ץ: אישום בשוחד אינו מחייב ראש עיר לפרוש". בכותרת של "ישראל היום", לעומת זאת, צוטטו דברי השופטים כי "לא מתקבל על הדעת שצבי בר ימשיך לכהן". עמיתי אריאל בנדור סבור שלפסק הדין "אין שום משמעות משפטית".

ואמנם נוסח פסק הדין מאפשר פירושים שונים: מצד אחד, בית המשפט אומר מפורשות שהוא נמנע מ"הכרעה משפטית" – כלומר לא נקבעה הלכה משפטית בשאלה שלשמה התכנס לכאורה ההרכב. מצד שני, בית המשפט מתייחס לקיומו של קושי "מבחינה ציבורית" ול"מסר הציבורי" שעולה מדבריו. אך לא ברור מה משמעות פעולתו של בית משפט במישור "ציבורי" – שבהגדרה אינו מישור משפטי (הרי טרם ניתנה הכרעה משפטית). האם עלינו לקרוא את פסק הדין הזה כמעין עצומה עליה חתומים שבעה אנשים כבודים באשר להיבטים האתיים של התנהלותו של ראש עירייה? בשורה האחרונה עם זאת, בית המשפט חוזר למישור המשפטי, ונותן תוקף של פסק דין להתחייבותו של בר. המשמעות היא שמעתה לבר אסור להתמודד בבחירות (השוו לפרשת גבעת האולפנה ולעוצמתו המחייבת של פסק דין המסיים עתירה באמצעות אימוץ התחייבות מדינתית), ובמובן זה הקושי הציבורי הומר לאיסור משפטי, מבלי שבית המשפט ינהל למעשה דיון בשאלות המשפטיות המהותיות שהועלו בעתירה.

בני שמואלי על שערי הכניסה לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

מאמרו של בני שמואלי על "שערי הכניסה לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים: מגמות לא אחידות של הרחבה וצמצום" התפרסם בחוברת ז'1 של "דין ודברים".

להלן תקציר המאמר:

בחיבור זה תוצג מגמה לא אחידה במידה מסוימת בפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות באשר לסף הכניסה בשעריו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ומתן פיצויים לנפגעים מכוח החוק, וכן באשר ליציאה מגדר החוק ותביעה על פי דיני הנזיקין. בחיבור יועלו שלושה מקרי מבחן למגמה זו, המציגים תמונה שאינה חד-משמעית בשאלה אם מגמת הפסיקה בפרשנות החוק היא להצר את סף הכניסה לחוק או להרחיבו, ואם המגמה אכן אינה אחידה, מה הסיבה לחוסר אחידות זו.

אנסה להראות שהתוצאות של אותה אי -אחידות אינן תמיד הגיוניות אם משווים בין ההתייחסות לנפגעי "תמימים" להתייחסות לנפגעי ם שאינם "תמימים". באשר לנפגעי "תמימים", קיימים מקרים שבהם אין להם יכולת דה פקטו לתבוע איש על נזקם, ונשללת מהם יכולת התביעה נגד המבטחת על פי החוק, דרך פרשנות מצמצמת, אף שהיה אפשר לפרש, גם אם בדוחק, את פגיעתם כנכללת בגדר החוק. לעומת זאת נפגעים שאינם "תמימים", שהפרו כללים בסיסיים  בפעולת הנהיגה ברגל גסה (כגון נהיגה ללא רישיון , נהיגה ללא כיסוי ביטוחי, נהיגה ללא רשות, שימוש ברכב כנשק ושימוש הרכב למטרות ביצוע פשע) ונפגעו תוך כדי פעולתם זו, פתוחה לפניה הדרך לתבוע, אם דרך החוק ואם מחוץ לו. זו תוצאה שלא רק שאינה צודקת אלא גם  אינה עולה בקנה אחד עם המטרה הסוציאלית של החוק ועם המדיניות שלפיה אל לו לחוטא לצאת נשכר – מדיניות שהיא אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה.

כן אראה שאחת התוצאות של חוסר האחידות היא שלנפגעים  "תמימים" שנפגעו במהלך שוד רכב אין יכולת לתבוע כל גורם  אחר דה פקטו אם לא יאפשרו להם להיכנס למסגרת החוק. תוצאה זו מנוגדת לעקרון פיזור הנזק ומותירה את הנזק במקום שבו נפל. נפגעים אלה עומדי בפני שוקת שבורה בשל הפרשנות החדשה בפסיקה, שלפיה החוק לא חל עליה . פרשנות כזו גם אינה עולה בקנה אחד עם  המגמה הכללית להעצים את זכויות הקרבן , גם במשפט האזרחי, בעיקר כשלא נותרת בידיו כל אפשרות להגשת תביעה אזרחית. לעומת זאת נפגעים  שאינם  "תמימים", שהפרו כללים  בסיסיים  בפעולת הנהיגה, יקבלו פיצוי במקרים רבים מכוח החוק. אם גם  נהגים  שאינם  "תמימים" ושנפגעו אינם  נכנסים לחוק עומדת לרשות חלופה בדמות תביעה לפי פקודת הנזיקין , שהיא אולי אפילו משופרת בהיבטים  מסוימים  מתביעה על פי החוק. אציע פרשנויות אחרות לצורך שינוי התוצאה הנוגעת לנפגעי "תמימים " בשוד דרכים .

רונלד דוורקין 2013-1931

עולם המשפט נפרד בסוף השבוע שעבר מאחד מענקיו: פרופ' רונלד דוורקין (NYU) נפטר ביום חמישי ה-14.2.  בספרו האחרון מ-2011, Justice for Hedgehogs, דוורקין שילב את תחומי הגותו במוסר פוליטי ובתורת המשפט לתיאוריה מוניסטית של צדק. סימפוזיון מקיף על הספר פורסם ב-B.U.L. Rev; דוורקין גם ניהל בלוג עם מחשבות נוספות על הספר.

לא חסרות זוויות ישראליות, אך הנה שתיים:

1. תורת הפרשנות של דוורקין (לצד התיאוריות של קלזן והארט) היתה אחת משלוש הרגליים עליהן העמיד השופט ברק את מסקנתו בדבר סמכותה המכוננת הנמשכת של הכנסת בפסק-דין בנק המזרחי:

המודל השלישי לביסוס סמכותה המכוננת של הכנסת אף הוא מודל אמפירי. הוא שואל, מהו הפירוש הטוב ביותר למכלול ההיסטוריה החברתית והמשפטית של שיטה נתונה בזמן נתון. זהו המודל של פרופ' דבורקין (ראה: R.M. Dworkin, Law's Empire (Cambridge, 1986); R.M. Dworkin, A Bill of Rights for Britain (London, 1990)0). על-פי מודל זה, לגוף פלוני (כגון הפרלמנט) הסמכות להעניק חוקה למדינה, אם מסקנה זו היא הפירוש הטוב ביותר למכלול ההיסטוריה החברתית והמשפטית של אותה מדינה. בהפעילנו מודל זה בישראל, דומה כי הפירוש המתאים (fit) ביותר של מכלול ההיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל מאז הקמתה הינו כי לכנסת הסמכות לכונן חוקה לישראל. הנתונים המבססים זאת הם אותם נתונים שעליהם מתבסס המודל הראשון והשני. אכן, הפירוש המתאים ביותר להיסטוריה החוקתית שלנו איננו שהכנסת השחיתה זמנה לריק שעה שעסקה זה למעלה מארבעים שנה בכינון החוקה; הפירוש המתאים ביותר להיסטוריה החוקתית שלנו איננו שחלק מסעפי השריון השונים בחוקי היסוד אינם תופסים; הפירוש המתאים ביותר להיסטוריה החוקתית שלנו איננו שפסקי הדין השונים שעסקו במעמדם החוקתי של חוקי היסוד החטיאו את המטרה. נהפוך הוא: המפרש את ההיסטוריה החברתית המשפטית שלנו, דרכיה ומסורתה, כפי שהיא משתקפת לפנינו היום – על רקע מגילת העצמאות, כינונה של האסיפה המכוננת, החלטת הררי, בחירות אשר במהלכן חזרו המפלגות וציינו כי הן מבקשות לכונן חוקה לישראל, חקיקתם של שנים-עשר חוקי יסוד הכוללים הוראות שריון וכבילה, פסיקתם של בתי המשפט ותגובת הכנסת אליה, ועמדת הקהילייה המשפטית – יגיע למסקנה כי הפירוש המתאים ביותר להיסטוריה שלנו הינו כי לכנסת נתונה סמכות מכוננת. הפירוש הטוב ביותר לכוחה של הכנסת לקבוע כי אין לשנות חוק-יסוד אלא בחוק-יסוד, וכי אין לפגוע בהסדרים המעוגנים בחוקי היסוד אלא בחוק שנתקבל ברוב פלוני (רוב של חברי הכנסת או רוב גדול מזה) או בחוק שמקיים דרישות של מהות שנתונה לכנסת סמכות מכוננת, שמכוחה היא מוסמכת ליצור נורמה חוקתית עליונה, הכובלת את דרכי שינויה והמשריינת עצמה מפני חקיקה רגילה. אכן, הפירוש הטוב ביותר של מכלול ההיסטוריה המשפטית-חברתית של מדינת ישראל הינו, כי בתודעה החברתית והמשפטית של הקהילייה הישראלית טבועה עמוק התפיסה כי הכנסת היא המוסמכת ליתן חוקה לישראל. זהו חלק מהתרבות הפוליטית שלנו. זהו הפירוש הטוב ביותר של ההיסטוריה המשפטית החברתית שלנו מקום המדינה ועד היום.

2. לאחרונה זכינו לגרסה ישראלית משודרגת של פרשת Palmer v. Riggs, שהעסיקה את דוורקין רבות במחלוקתו עם הפוזיטיבסטים. אמנם סעיף 5 לחוק הירושה הישראלי שולל מפורשות את זכות הירושה ממי שהורשע בהמתה מכוונת של המוריש. אך מה עושים עם בן שהרג את אמו ב-66 דקירות סכין, אך נקבע שהוא חולה נפש ולכן לא פעל במתכוון, ואף אינו כשיר לעמוד לדין וממילא לא יורשע? השופט יזרעאלי מבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא פסק שגם הוא לא יירש. דוורקין היה מאשר?