איתי בר-סימן-טוב על דיני החקיקה

מאמרו של ד"ר איתי בר-סימן-טוב, "דיני החקיקה", עומד להתפרסם בכרך לז של כתב העת עיוני משפט. המאמר עוסק במערכת הדינים אשר מסדירים את הליך חקיקתו של חוק בפרלמנט. המאמר טוען שלדינים אלו, אשר זכו למעט מאד תשומת לב במחקר המשפטי, חשיבות פרקטית ונורמטיבית רבה. המאמר מבקש לפתח את החשיבה התיאורטית על דיני החקיקה, תוך התמקדות בשאלה מהן התכליות שדיני החקיקה אמורים להגשים. המאמר טוען כי דיני חקיקה ראויים צריכים לבטא איזון בין חמש תכליות מרכזיות: (1) ארגון אפקטיבי של פעילות המחוקק; (2) מתן קריטריונים ברורים לזיהויו של חוק תקף; (3) ריסון המחוקק והגנה על המיעוט הפרלמנטרי ועל כלל האזרחים; (4) שיפור איכות החקיקה שתתקבל; ו- (5) הבטחת הליך דמוקרטי לגיטימי. המאמר מציע גם דרכים להגשמתו של איזון אופטימלי בין התכליות הללו.

לאחר מכן מנתח המאמר את דיני החקיקה הקיימים בכנסת לאור הדיון בתכליות דיני החקיקה, וטוען כי שתי התכליות המרכזיות שאינן מקבלות ביטוי מספיק בדיני החקיקה הישראלים הן ריסון המחוקק והבטחת איכות החקיקה. בשלב הבא עוסק המאמר בעיצוב דיני חקיקה, ומבהיר את החשיבות של הדיון בתכליות דיני החקיקה לשם עיצוב מושכל של דיני החקיקה, בין אם מדובר בעיצוב הסדרים חדשים, בתיקון הדינים הקיימים, או בשאלה אילו הסדרים יש לכלול בחוק יסוד: החקיקה. לבסוף עוסק המאמר בהשלכות של הדיון על תכליות דיני החקיקה על סוגיית הביקורת השיפוטית על סוגיה השונים: ביקורת שיפוטית על הליך החקיקה; ביקורת שיפוטית על תוכן דיני החקיקה; וביקורת שיפוטית חוקתית סובסטנטיבית.

קישור למאמר כאן.

המלחמה בשחיתות: איך להפוך את הפיצויים בדיני המכרזים לאפקטיביים ומרתיעים?

מאת אריה רייך

בע"א 3309/11 קוטלרסקי נ' מועצה מקומית תל-מונד, תהה השופט אליקים רובינשטיין איך זה שמוסד התובענה המינהלית, שאמור היה להוות הגשמתו של עקרון הפיצוי על עוולה מינהלית, מעולם לא "המריא" ולא "פרש כנפיים". מאמר שפרסמו לאחרונה פרופ' אריה רייך מהפקולטה ועו"ד אורן שבת (דוקטורנט בפקולטה) נותן למעשה תשובה על תהייתו של השופט רובינשטיין. המאמר שפורסם בחודש שעבר ב-Public Procurement Law Review מצביע על המחסומים הפרוצדורליים והמהותיים שהדין הישראלי הקים בפני התובענה המינהלית, מחסומים שהופכים את הדרך לקבלת סעד הפיצויים הנכסף לדרך ייסורים וחתחתים שדי בהם כדי להרתיע כל תובע רציונלי, תהיה עילת תביעתו חזקה ככל שתהיה. המפסידים הגדולים ממצב עניינים זה אינם רק התובעים הפוטנציאליים, הלא הם המשתתפים במכרז שזכותם קופחה, אלא הציבור כולו. כלי שיכול היה להיות אמצעי יעיל במלחמה נגד שחיתות שלטונית וניהול פגום של הליכי רכש מנוטרל לחלוטין והאמון בכל שיטת הרכש הממשלתי ושיטת המכרז נפגע.

המאמר דן ברציונאלים השונים לתרופת הפיצויים בדיני המכרזים ומראה את החשיבות בקיומה של תרופה אפקטיבית כזו, הן בהקשר של הדין הישראלי והן בדין הנוהג באיחוד האירופי.

אדמונד לוי 2014-1941

השבוע הלך לעולמו אדמונד לוי, שופט בית המשפט העליון לשעבר. לוי, שכיהן במהלך הקריירה השיפוטית שלו בארבע ערכאות שונות (בית הדין הצבאי, בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון), נחשב למומחה במשפט פלילי, אך בשנות הכהונה האחרונות שלו בבית המשפט העליון התבלט יותר ויותר גם בפסיקות חוקתיות חריגות. למעשה בתחום החוקתי יהיה זה סביר להגדיר את השופט לוי כשופט האקטיביסט ביותר שכיהן אי פעם בבית המשפט העליון; כאשר ב"אקטיביזם" כוונתי לנכונות שיפוטית לבטל החלטות של הממשלה והכנסת, גם בתחומי המדיניות הרגישים ביותר מדינית ותקציבית (בהם מקובל בדרך כלל להניח שלרשויות מתחם שיקול דעת רחב ביותר), ולעשות שימוש בסעדים חריגים בהיקפם, בתחולתם, או בהשלכות המעשיות שלהם.

אמנם, רבות מהחלטותיו האקטיביסטיות של השופט לוי ניתנו בדעת-מיעוט (שלא אחת היתה גם דעת-יחיד) ולכן לא תורגמו למעשים שיפוטיים (וניתן לתהות אם היה דבק באותן החלטות אילו סבר שיזכו לרוב), אך קולו הייחודי היה בולט וניכר גם כך. אגב, האקטיביזם של השופט לוי היה "חוצה גבולות" מבחינה פוליטית, ובהקשרים שונים נטו פסיקותיו הן ל"ימין" והן ל"שמאל". ספק אם יש ראיה טובה מזו למחויבותו המקצועית כשופט.

פסיקותיו הייחודיות כללו, בין היתר, דעת מיעוט (נגד רוב של עשרה שופטים) שקבעה שיש לקבל את העתירות החוקתיות לביטול חוק יישום תכנית ההתנתקות ולאסור על פינוי היישובים הישראליים מרוצעת עזה; דעת מיעוט (נגד רוב של שישה שופטים) שקבעה שיש לקבל את העתירות החוקתיות נגד הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה בשל פגיעתן בזכות לקיום בכבוד; דעת מיעוט (אליה הצטרפו ארבעה שופטים נוספים, נגד רוב של שישה שופטים), שקבעה שיש לקבל את העתירות החוקתיות ולהורות על ביטול התיקון לחוק האזרחות ולחוק הכניסה לישראל שמונע כניסה לישראל והתאזרחות של בני זוג של אזרחי ישראל שמוצאם מיהודה ושומרון, עזה, איראן, לבנון, סוריה ועיראק; הובלת הטיפול החריג ב"בג"ץ עמנואל", שכלל צו מאסר חריג להורי התלמידות מן "המגמה החסידית" שמנעו את קיום הוראת בג"ץ להסרת ההפרדה בבית הספר. לאחר פרישתו מבית המשפט העליון עמד לוי בראש ועדה שפרסמה את "דו"ח לוי" בעניין מעמד ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, המאמץ עמדה משפטית שחרגה מקו הפסיקה העקבי של בית המשפט ביחס למעמד האזור כשטח כבוש ולדינים החלים בו. 

כרך חדש של "תרבות דמוקרטית": בעקבות פרשת עמנואל

אנו שמחים לבשר על יציאתו לאור של כרך 15 של כתב העת "תרבות דמוקרטית", המוקדש כולו לפרשת עמנואל, על היבטיה המשפטיים והתרבותיים. 

מתוך המבוא לכרך (מאת העורכים האורחים, אורי אהרונסון ואבי שושנה): 

המרחב הציבורי בישראל המה בקיץ תש"ע סביב מה שנודע בשם "פרשת עמנואל": שורת החלטות של בית המשפט העליון, שנקבע בהן שבית הספר החרדי לבנות "בית יעקב" ביישוב עמנואל שבשומרון הפריד באורח מפלה ושלא כדין בין תלמידות ממוצא אשכנזי לבין תלמידות ממוצא ספרדי. ניתנו הוראות להפסקת האפליה, והורים של תלמידות המגמה החסידית בבית הספר שסירבו לקיים את הוראות בית המשפט, נקנסו ונשלחו למאסר. הפרשה עוררה באחת, ובאופן דרמטי, רבות ממלחמות התרבות הלופתות את החיים הציבוריים בישראל זה עשורים: שלטון החוק ואקטיביזם שיפוטי; דת ומדינה; יחסי החרדים ובית המשפט העליון; השסע העדתי; פלורליזם משפטי והאתגר הרב-תרבותי; הזכות לחינוך מגזרי ועקרון השוויון; היררכיות תרבותיות וגזענות; פוליטיקה ומנהיגות בקהילות דתיות; חרדיוּת אשכנזית וחרדיוּת מזרחית.

חודשים ספורים אחרי התרחשות האירועים האלה, התקיים באוניברסיטת בר-אילן כינוס שבו החלו חוקרות וחוקרים מדיסציפלינות מגוונות וממוסדות שונים בשיחה על אודות המשמעויות המוסריות, המשפטיות, הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות של פרשת עמנואל. כרך זה הוא המשכה של אותה שיחה. המאמרים בו, אשר נכתבו על ידי טובי החוקרים, מבטאים סינתזה של נקודות מבט מימי הפרשה עם כאלה שנכתבו לאחר ששקע אבק הסערה.

אלה מאמרי הכרך: 

• יעקב בן-שמש – פרשת עמנואל - הדילמה של ש"ס
• שלמה גוזמן כרמלי – "שתזדעזע ארץ הקודש, ב"ה": הפגנות ברחוב החרדי כביצוע תרבותי
• הנרייט דהאן כלב ואחיקם פרבר צוראל –  עקדת הילדה: פעולת הסירוב הפוליטי ומשמעויותיה בפרשת עמנואל
• אביעד הכהן –  "מרים יד בתורת משה": על פניית החרדים לערכאות משפט אזרחיות-חילוניות
• עמיחי כהן –  הלכה והליך: ניתוח מוסדי של פסיקות בית המשפט העליון ביחס לציבור החרדי
• נסים ליאון –  הסיטואציה המזרחית בחברה החרדית בישראל והתגובות לה
• מנחם מאוטנר – פרשת עמנואל ובעיות המפגש הבין-תרבותי
• דני סטטמן וגדעון ספיר –  בעקבות פרשת עמנואל: האם לא עדיף לדת להתנתק מ"עטיני המדינה"?
• אבי שושנה ויונה גינזברג – המרחב הסמוי מעין: הטרוטופיה חרדית בעמנואל
• בנימין שמואלי – הפרדה משפילה בחינוך החרדי: היבטים נזיקיים ושיקולי מדיניות  

                                             

כל הפתרונות: ככה ייעשה לסרבן הגט

מאת שחר ליפשיץ (פורסם לראשונה ב-YNET)

נקודת המוצא של דיני הגירושים בהלכה היהודית, תולה את הגירושים ברצונו של הבעל, ובלשון התלמוד: "האיש אינו מגרש אלא לרצונו". על רקע זה נולדה מצוקתן של העגונות, וביניהן מסורבות הגט – נשים שבעליהן מסרבים להתגרש מהן. בתי הדין הרבניים כופים על בעלים לתת גט רק במקרים נדירים, ולכן נשים אלו תלויות ברצון הטוב של הבעל.

יש הסבורים כי מצוקתן של מסורבות הגט הנה גזירת גורל או לפחות גזירת "ההלכה". היו רבנים שהתבטאו כי נשים מסורבות גט צריכות לשאת את עלבונן בשתיקה, ובכך לקדש שם שמיים. גם המחוקקים והשופטים בישראל מושכים בדרך כלל את ידיהם מעיסוק בנושא, בטענה כי מדובר בעניין הלכתי פנימי.

ואולם בכנס ייחודי שנערך השבוע בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון "תקווה" לחקר התרבות היהודית וארגוני נשים בארץ ובעולם, מסתבר כי הן פוסקי ההלכה והן הכנסת יכולים וצריכים לעשות הרבה יותר משעשו עד היום.