האם חזרה בתשובה של העברין משפיעה על גזר דינו? / שובל שפט*

עניין שכיח הוא במחוזותינו המשפטיים לראות נאשמים אשר במהלך המשפט הפלילי המתנהל נגדם עוטים על עצמם סממנים דתיים. אחדים מתספקים בכיפה קטנה וסמלית, המהדרים באים עם כל המלתחה, כובע וחליפה/חצאית ושביס. יתכן שאצל חלק מהם שינוי הלבוש משקף גם שינוי דתי אמיתי. המשפט הפלילי הרי איננו חוויה קלה ובכוחו לחולל שינויים דתיים עמוקים. ברגעים הללו בהם הנאשם מרגיש לבד לגמרי, אין לו על מי להישען, אלא על אביו שבשמים. אמנם ברור שאצל חלק מהעבריינים השיקול הוא רציונלי. הרי החוק עצמו מכיר בחזרה של הנאשם למוטב כשיקול להפחתת העונש. באמצעות אימוץ אורח חיים דתי נורמטיבי מבקש הנאשם לשכנע את בית המשפט שגם אם יתברר שעשה את העבירה עדיין יש להפחית מעונשו.

מעניין שהאסטרטגיה הזאת שנוקטים אותה הנאשמים בבתי המשפט החילוניים של מדינת ישראל איננה אפשרית במשפט של עבריינים בבתי הדין הרבניים כפי שמתוארים בספרות חז"ל. אפילו אם העבריין יביע חרטה כנה על העבירה, יקבל על עצמו שלא תשנה ואף יאמץ אורח חיים נורמטיבי גזר דינו הקבוע בתורה על העבירה לא ישתנה. לפי המקורות הללו, חזרה בתשובה איננה סיבה טובה להקלה בעונשו של העבריין. הדבר עומד בניגוד למעמדה החזק של התשובה בדין שמיים. כאשר האדם נשפט לפני הא'ל על חטאיו תפקידה של התשובה משמעותי מאד לגבי גזר דינו. בזכות התשובה נמחלים לאדם כל חטאיו כאילו מעולם לא עשה אותם. ואם תאמרו שאין להשוות משום שהיחס בין האדם לאל איננו משפטי, הרי שאין הדברים מדויקים. המקרא וחז"ל מצירים את המשפט בידי שמיים כמשפט לכל דבר. למעשה עצם הקטגוריות של עבירות דתיות ועונשים בידי שמיים מכילים במובלע תפישה משפטית של היחס בין האדם לא-ל.

מתי הייאוש יותר נוח - הזכות להצביע או החובה/אלונה חגאי-פריי*

בחודש דצמבר האחרון, בצל ההצבעה על פיזור הכנסת, אמר הנשיא ריבלין: "אני חושש שהציבור לא ילך להצביע בבחירות". בתחילת חודש מרץ, החליט הנשיא לעשות מעשה. אחרי למידת הנושא והתייעצות עם אנשי אקדמיה, פורסם ברשתות החברתיות, כי הנשיא ריבלין, עורך כינוס לכמאה מוזמנים, אשר מצהירים כי הם אינם מתכוונים להצביע בבחירות הקרובות. כל זאת מתוך ניסיון להפוך את החלטתם. "איני רוצה שאזרחי ישראל יתייאשו מהמשטר הדמוקרטי" צוטט בעיתון ידיעות אחרונות.

הזכות להצביע היא אחת מהזכויות העומדות בבסיס כל משטר דמוקרטי. זכות זו מושתתת על ההנחה שהאזרחים בוחרים את נציגיהם במוסדות הנבחרים מדי תקופה ובדרך זו מעניקים לנציגי השלטון את הלגיטימציה לכהן ולהחליט החלטות הקשורות במדינה כולה. המונח דמוקרטיה נולד מתוך צמד המילים היווניות:    "demos" (the people) and "kratein" (to rule)  - שלטון העם.[1]  "לא יקשה לראות שצורת הממשל המעולה בבחינה אידיאלית היא הצורה המקנה ריבונות, כלומר את השלטון המפקח העליון בסופו של דבר, ביד הקיבוץ כולו שהוא העדה; כל אזרח ואזרח"[2], אמר ג'ון סטיוארט מיל. ואולם, "מאחר שבכל עדה העולה בהיקפה על עיר אחת קטנה, מן הנמנע הוא שהאזרחים כולם ישתתפו השתתפות אישית בעסקי הציבור חוץ מבחלק קטן עד מאוד מהם, הרי מתחייב מכאן כי הטיפוס האידאלי של ממשל מושלם הוא ממשל של נציגים".[3]