מאת אריה רייך
בע"א 3309/11 קוטלרסקי נ' מועצה מקומית תל-מונד, תהה
השופט אליקים רובינשטיין איך זה שמוסד התובענה המינהלית, שאמור היה להוות
הגשמתו של עקרון הפיצוי על עוולה מינהלית, מעולם לא
"המריא" ולא "פרש כנפיים". מאמר שפרסמו לאחרונה פרופ' אריה
רייך מהפקולטה ועו"ד אורן שבת (דוקטורנט בפקולטה) נותן למעשה תשובה על תהייתו
של השופט רובינשטיין. המאמר שפורסם בחודש שעבר ב-Public Procurement Law Review מצביע על המחסומים הפרוצדורליים והמהותיים
שהדין הישראלי הקים בפני התובענה המינהלית, מחסומים שהופכים את הדרך לקבלת סעד
הפיצויים הנכסף לדרך ייסורים וחתחתים שדי בהם כדי להרתיע כל תובע רציונלי, תהיה
עילת תביעתו חזקה ככל שתהיה. המפסידים הגדולים ממצב עניינים זה אינם רק התובעים
הפוטנציאליים, הלא הם המשתתפים במכרז שזכותם קופחה, אלא הציבור כולו. כלי שיכול
היה להיות אמצעי יעיל במלחמה נגד שחיתות שלטונית וניהול פגום של הליכי רכש מנוטרל
לחלוטין והאמון בכל שיטת הרכש הממשלתי ושיטת המכרז נפגע.
המאמר דן ברציונאלים השונים לתרופת הפיצויים בדיני המכרזים ומראה את
החשיבות בקיומה של תרופה אפקטיבית כזו, הן בהקשר של הדין הישראלי והן בדין הנוהג
באיחוד האירופי.
