כיצד להיות "ידיד" טוב של בית המשפט?/ שי פרבר*

Amicus Curiae, ובתרגום המילולי מלטינית לעברית - "ידיד בית המשפט", היא פרקטיקה משפטית שמכוחה צד שלישי שאינו מעורב באופן פורמלי בהליך משפטי המתנהל בבית המשפט מורשה להציג את נקודת מבטו או את האינטרס שלו, באמצעות הגשת תזכיר לבית המשפט (להלן: "תזכיר ידיד"). ל"ידיד" תכליות שונות והשימוש בו איננו אחיד במערכות שיפוטיות ברחבי העולם: לעיתים, "ידידים" מוסיפים טענות עובדתיות או משפטיות שלא הועלו על ידי הצדדים הפורמאליים להליך; במקרים מסוימים, "ידידים" מספקים מידע חברתי או מדעי שלא מצוי בידי הצדדים הפורמאליים או שהצדדים הפורמאליים אינם מסוגלים או מעוניינים להציג לבית המשפט; במקרים אחרים, חוזרים ה"ידידים" על טיעונים שהוצגו על ידי צד פורמאלי מסוים, מחדדים ניואנסים מסוימים, מביעים את תמיכתם בצד זה ומנסים לשכנע את בית המשפט לקבל את עמדת צד זה ("הידיד הלוביסט"). כאן המקום לציין, כי השימוש שנעשה ב"ידיד הלוביסט" מצדן של קבוצות אינטרס שונות באופן שיש לו סממנים פוליטיים מעורר תרעומת וגורם לרבים לתהות האם השם ""amicus curiae אכן תואם את המציאות. חוסר בהירות זו הוביל למשל, את בית המשפט העליון של אנגליה, לשנות בשנת 2011 את כלליו כך שהכותרת של סדרי הדין בנושא "הידיד" אינם נקראים עוד "Amicus Curiae" אלא "Advocate to the Court". בדרך זו, ביקשה מערכת השפיטה האנגלית להדגיש ש"הידיד" האנגלי איננו "ידידו" של צד להליך אלא של בית המשפט בלבד.

International Conference on Religion and Equality June 9-11, 2015, Bar-Ilan University, Faculty of Law

Tuesday, June 9^th

16:30-17:00                  registration and refreshments

17:00                                  Opening Session

         Greetings : Prof. Shahar Lifshitz, Dean, Faculty of Law

                             Dr. Haim Shapira, Organizing Committee

           Keynote Speaker:  Judge Neal Hendel, Supreme Court, Israel

                           Jewish and Democratic State – Introductory Reflections

גיליון חדש של כתב העת "תרבות דמוקרטית" יצא לאור

גיליון חדש של כתב העת "תרבות דמוקרטית" יצא לאור

אנו שמחים לבשר על יציאתו לאור של גיליון מספר 16 של כתב העת "תרבות דמוקרטית", בעריכתם של פרופ' אבי שגיא, פרופ' ידידיה צ' שטרן ועו"ד חנן מנדל. ככל גיליון של כתב העת, גם המאמרים הרואים אור הפעם עוסקים בסוגיות של דמוקרטיה, תוך עיון מיוחד במדינה הישראלית ותכונותיה. 

חוקרים מהשורה הראשונה במגוון של דיסציפלינות: ספרות, היסטוריה, משפטים, סוציולוגיה ומחשבה יהודית חוברים יחד בגיליון מספר 16 של "תרבות דמוקרטית" על מנת לספק מענה לאתגרים הכרוכים בביסוס הדמוקרטיה הישראלית. המאמרים בגיליון מאתגרים את הסטטוס קוו הקיים בקבוצות השונות של החברה תוך דיון בגבולות חדשים, הגדרות יצירתיות ואפיונים מרתקים. 

יודעי דין, עילויים וחֲנוני לב שומע או אנשי שלומנו? / נדב דגן*

 סוגיית מינוי השופטים בישראל, ממש כמו בדמוקרטיות מערביות אחרות בכלל ובמשפחת המשפט המקובל בפרט, מעוררת דיון ומחלוקת. אך נראה שבשנים האחרונות הפכה שיטת המינוי בישראל לזירת התנגשות קשה בין כוחות מגן של הסדר החוקתי לבין כוחות פוליטיים רבי עוצמה המסתערים עליו מדיי תקופה במטרה לשנותו מן היסוד.

בראש התוקפים, לפחות מבחינת הנראות הציבורית והפעילות הפרלמנטרית, ניתן לזהות זרם הולך וגדל בסיעת הליכוד, שאחד ממיצגיו הבולטים ביותר הוא ח"כ יריב לוין, וכן את סיעת הבית היהודי, ובפרט העומד בראשה וח"כ איילת שקד. עוד לפני תום ספירת הקולות בבחירות לכנסת הבהירו אלה שבכוונתם לחדש את המאבק במשנה מרץ ותקיפות לאחר הרכבת הממשלה החדשה. על פי פרסומים בתקשורת, דורשת סיעת הבית היהודי לעגן בהסכמים היחדניים ובקווי היסוד של הממשלה החדשה את שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, וחה"כ לוין ושקד הם אף מועמדים ריאליים לתפקיד שר המשפטים.

ציר המאמץ העיקרי של התוקפים היה ועודנו הניסיון – באמצעות מספר גרסאות והצעות חוק שונות – לצמצם את כוחה של הרשות השופטת (ובית המשפט העליון בפרט) בוועדה ולחזק את כוחם של הפוליטיקאים, נציגי הרשות המחוקקת והמבצעת, בין אם באופן ישיר ובין אם בעקיפין. אחת מהטענות המרכזיות בפיהם היא שלשיטה הישראלית אין אח ורע בעולם הדמוקרטי הן בכוחה המופרז של הרשות השופטת (שאף פועלת, על פי הטענה, בשיטת חבר מביא חבר) בוועדה והן בכוחה הדל של המערכת הפוליטית והשפעתה המעטה על מינוי שופטים. טענה מופרכת זו תעמוד במרכז הרשומה אשר תציג בקצרה את שיטת מינוי השופטים החדשה והמחושבת שהונהגה בבריטניה לפני כעשור. נוכח מלאכת המחשבת של המחוקק בערש הדמוקרטיה, בעלת הפרלמנט שנודע ברום-מעמדו והורתה של מערכת המשפט הישראלית, נראית ששיטת המינוי הישראלית דווקא פוליטית להחריד.

ראוי לפתוח בתזכורת קצרה לשיטת המינוי לתפקידי שפיטה בישראל. במרכז שיטת המינוי עומדת הוועדה לבחירת שופטים שהרכבה נקבע בסעיף 4 לחוק-יסוד: השפיטה ̶  שר המשפטים (יו"ר  הוועדה) וחבר ממשלה נוסף, נשיא בית המשפט העליון ושני שופטי נוספים מביהמ"ש העליון, שני חברי כנסת ושני חברי לשכת עורכי הדין. כל גוף – הממשלה, הכנסת, בית המשפט העליון ולשכת עוה"ד – בוחר את נציגיו. עוד ראוי להזכיר שני תיקונים לחוק בתי המשפט שחוקתיותם טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, אך בפועל פועלת הוועדה לפיהם. הראשון הוא תיקון משנת 2008 הקובע כי החלטת הוועדה על מינוי שופט לבית המשפט העליון טעונה רוב של שבעה מתשעת חבריה. פירוש הדבר הוא שהן לשופטי בית המשפט העליון והן ליחדה – אם כל נציגי הגופים הללו באותה דעה לגבי המועמד הנדון – יש בפועל יכולת לבלום מינוי לבית המשפט העליון. התיקון השני מכתיב לכל אחד מהמוסדות שאחד מנציגיו יהיה אישה.

האם חזרה בתשובה של העברין משפיעה על גזר דינו? / שובל שפט*

עניין שכיח הוא במחוזותינו המשפטיים לראות נאשמים אשר במהלך המשפט הפלילי המתנהל נגדם עוטים על עצמם סממנים דתיים. אחדים מתספקים בכיפה קטנה וסמלית, המהדרים באים עם כל המלתחה, כובע וחליפה/חצאית ושביס. יתכן שאצל חלק מהם שינוי הלבוש משקף גם שינוי דתי אמיתי. המשפט הפלילי הרי איננו חוויה קלה ובכוחו לחולל שינויים דתיים עמוקים. ברגעים הללו בהם הנאשם מרגיש לבד לגמרי, אין לו על מי להישען, אלא על אביו שבשמים. אמנם ברור שאצל חלק מהעבריינים השיקול הוא רציונלי. הרי החוק עצמו מכיר בחזרה של הנאשם למוטב כשיקול להפחתת העונש. באמצעות אימוץ אורח חיים דתי נורמטיבי מבקש הנאשם לשכנע את בית המשפט שגם אם יתברר שעשה את העבירה עדיין יש להפחית מעונשו.

מעניין שהאסטרטגיה הזאת שנוקטים אותה הנאשמים בבתי המשפט החילוניים של מדינת ישראל איננה אפשרית במשפט של עבריינים בבתי הדין הרבניים כפי שמתוארים בספרות חז"ל. אפילו אם העבריין יביע חרטה כנה על העבירה, יקבל על עצמו שלא תשנה ואף יאמץ אורח חיים נורמטיבי גזר דינו הקבוע בתורה על העבירה לא ישתנה. לפי המקורות הללו, חזרה בתשובה איננה סיבה טובה להקלה בעונשו של העבריין. הדבר עומד בניגוד למעמדה החזק של התשובה בדין שמיים. כאשר האדם נשפט לפני הא'ל על חטאיו תפקידה של התשובה משמעותי מאד לגבי גזר דינו. בזכות התשובה נמחלים לאדם כל חטאיו כאילו מעולם לא עשה אותם. ואם תאמרו שאין להשוות משום שהיחס בין האדם לאל איננו משפטי, הרי שאין הדברים מדויקים. המקרא וחז"ל מצירים את המשפט בידי שמיים כמשפט לכל דבר. למעשה עצם הקטגוריות של עבירות דתיות ועונשים בידי שמיים מכילים במובלע תפישה משפטית של היחס בין האדם לא-ל.

מתי הייאוש יותר נוח - הזכות להצביע או החובה/אלונה חגאי-פריי*

בחודש דצמבר האחרון, בצל ההצבעה על פיזור הכנסת, אמר הנשיא ריבלין: "אני חושש שהציבור לא ילך להצביע בבחירות". בתחילת חודש מרץ, החליט הנשיא לעשות מעשה. אחרי למידת הנושא והתייעצות עם אנשי אקדמיה, פורסם ברשתות החברתיות, כי הנשיא ריבלין, עורך כינוס לכמאה מוזמנים, אשר מצהירים כי הם אינם מתכוונים להצביע בבחירות הקרובות. כל זאת מתוך ניסיון להפוך את החלטתם. "איני רוצה שאזרחי ישראל יתייאשו מהמשטר הדמוקרטי" צוטט בעיתון ידיעות אחרונות.

הזכות להצביע היא אחת מהזכויות העומדות בבסיס כל משטר דמוקרטי. זכות זו מושתתת על ההנחה שהאזרחים בוחרים את נציגיהם במוסדות הנבחרים מדי תקופה ובדרך זו מעניקים לנציגי השלטון את הלגיטימציה לכהן ולהחליט החלטות הקשורות במדינה כולה. המונח דמוקרטיה נולד מתוך צמד המילים היווניות:    "demos" (the people) and "kratein" (to rule)  - שלטון העם.[1]  "לא יקשה לראות שצורת הממשל המעולה בבחינה אידיאלית היא הצורה המקנה ריבונות, כלומר את השלטון המפקח העליון בסופו של דבר, ביד הקיבוץ כולו שהוא העדה; כל אזרח ואזרח"[2], אמר ג'ון סטיוארט מיל. ואולם, "מאחר שבכל עדה העולה בהיקפה על עיר אחת קטנה, מן הנמנע הוא שהאזרחים כולם ישתתפו השתתפות אישית בעסקי הציבור חוץ מבחלק קטן עד מאוד מהם, הרי מתחייב מכאן כי הטיפוס האידאלי של ממשל מושלם הוא ממשל של נציגים".[3]